בבוקר כאשר אני הולך בשכונה יש את אנשי הבוקר, הם קמים לפני שהתרנגול מקרקר
לפני שהעולם פוקח עיניים.
עכשיו כאשר התחילה שנת הלימודים, נשים בשמלה מהודרת מידי וכפכפי בית מורידות את הכלבים לטיול.
הם תמיד כלכך משימתיות.
הגברים לעומת זאת עושים ספורט, רובם מצויידים במחזיק טלפון נייד על הזרוע ואוזניות, עוד כמה רגעי אסקפיזם.
המחשבה אצלי נדדה לרגע לדודה שלי, שנאתי לשיר בגן, לא יודע למה
פעם הגננת הזמינה את ההורים שלי לשיחה, היא טענה שאני מורד וכל הילדים רצים אחרי לקוביות
שלא נדבר על כמות הפציעות מקוביות עץ נופלות.
אבא שלי שמקומו הטיבטי מול מחשב בעבודה, הסתכל עליה במבט מלא רחמים אבל חסר חמלה ואמר
את הגננת הוא ילד, אם את לא מצליחה להשתלט עליו, אולי את במקצוע הלא נכון.
קם וחזר לעבודה.
אבל דודה שלי הלכה איתי ברחוב הרצל בירושלים ולימדה אותי שיר, כל העולם כולו, גשר צר מאד.
זה הזכרון הכי מוקדם של הילדות שלי.
בפארק יושב לו אדם ומביט בגן האקולוגי, חשבתי שיהיה נחמד ללכת עם ילדים לשם, לראות נימפאות ודגי זהב, אולי נבקש משאלה.
השומר על אופניים חשמליות אמר לי בוקר טוב בקול רם ודהר קדימה.
לא היו הבוקר ברווזים, בטח ישנים עדיין בין קני הסוף.
בראש אפיתי פיצות עם רוטב בטטה ודבש, גם פיצה רגילה אני עדיין אוהב פיצות לבנות.
חזרתי הביתה לבלאגן של אמציה ונמו, אני שמח שהם מתחברים, אמציה זוכה להמון מגע וליטופים, הוא דורש את זה מכל אדם
אבל נמו, נמו הכי מדאיג, הוא כלכך פחדן, לקח לו שבועיים לצאת מתחת למיטה, לפחות הוא משחק עם אמציה, מרגיש מגע של חתול אחר.
פחדתי עליו, אולי הוא יתרגל בסוף ויבוא לתת ליטוף.
איך יראה העולם מכיסא גלגלים, ללא עצמאות. אין לי באמת יכולת לדמיין, הראש אומר עדיף למות
אבל אולי נאחז בחיים כמו כולם
