יש דברים שרציתי לומר

אז תנו לי רק קצב

אורות נוצצים, מכנסיים ממשי

רחבת ריקודים

תגידי דודה, אם אני אשכב על הגב ולא אזוז שבועיים, את חושבת שיהיו לי פצעי לחץ?

שאלתי את הזקנה, אם תתהפך כל חצי שעה אתה תהייה בסדר.

בכלל שאלות מפגרות מקבלות תשובות מפגרות.

בערב היא כותבת, זכרת להתהפך ?

לא, אבל אני בדרך לפגוש את המתבגרת, התוכנית לא לעשות כלום שבועיים כנראה לא אפשרית.

היא נכנסת לרכב כמובן באיחור אופנתי, משהו בזמנים אצל צעירים לא תקין, המודעות אולי לזמן של הזולת פגומה

בכל מקרה היא ישר פוצחת במלל ואומרת, אמרתי לחבר שאנחנו נפגשים יותר מידי, אנחנו כל יום יחד, אין לי מה לספר לו

חשבתי באותו רגע עליה, בטח הייתה צוחקת, אז מהו הקצב הנכון ?

אנחנו לפעמים תמונת נגטיב היא אומרת, אבל בסוף החוויה דומה,שנינו לא בזמן הנכון עם העולם, לעיתים בפיגור לעיתים מקדימים.

השאלה הזאת, מהו הקצב הנכון נתקעה בראש, אולי כי אין לה תשובה וגם כי הקצב בחיים משתנה.

אוקטובר יהיה קשה, בראש שלי חשבתי, בואי נהנה מספטמבר בנתיים, עד אוקטובר נמצא את התשובה.

אז איך היא הגיב?

אמר שהכל בסדר, אבל אני יודעת שהוא נעלב, הוא חשב שאני לא נמשכת אליו

את נמשכת אליו ? כן, אמרת לו? כן

אז אולי טוב שאמרת לו איך את מרגישה, רק תעשי את זה בחמלה ועדינות.

ברור אבא

אז תחתמו לי ללכת לקרבי?

לא, המחשבה שיקרה לך משהו כלכך מחרידה, קרבי זה מסוכן.

אבל מזה משנה, אמא רוצה בזמן הצבא לעבור לגור בסין

ככה גיליתי לשמחתי שהיא כנראה תעבור לגור אצלי בסוף השנה.

אני לא יודע למה לאונרד כהן לרגע התנגן לי בראש

אולי כי לשיר יש מנגינה שתמיד עשתה לי שלווה בראש

אולי זה המשפט השני, של תרקידי אותי דרך הפחד עד שאני כולי אסוף בפנים.

אולי כי הקצב שלו, רגוע ונכון.

אולי כי ישנתי ממש ממש טוב, שהו נרגע לטובה, אני יודע שיהיה בסדר, פשוט יהיה בסדר