יש משהו בלתי נסבל בגיל הזה, הגוף קצת בוגד בנו, נניח בגיל 18 הייתי בעצם זין מהלך, הורמון חרמן
עכשיו הגוף בוגד, אולי זה המחיר של החרמנות על העבודה ועניינים אחרים, כרגע מין שלל אפקטים של עצור ותאזן.
אתמול בלילה איזה מאכל לא ברור החליט לפרק את מערכת העיכול, שלשלתי בלי הכרה חצי יום ולילה.
היום הגוף ללא אנרגיה, פשוט שביתה איטלקית והיי אני רוצה את זיקפת הבוקר שלי
יש ביננו איזו התאמה מוזרה, כביכול אנחנו נגטיב ועדיין אני גם רגוע איתה וגם לחוץ, גם שלו וגם מבועת.
לפעמים היא מדברת ברצף, לרגע היא קולטת שהיא עושה את זה, היא עוצרת ומחייכת ואומרת איזו הערה מתחכמת.
אבל אני אוהב לשמוע אותה מדברת, הזמן רק נוזל לנו מהר מידי.
אני לא יכול להסביר כמה אני שונא שהגוף מאט אותי, יש לי להספיק לדחוף מאתים שנים בכמה שנותר
ואנחנו רק הכרנו, מצחיק שהיא כלכך מבועתת מהמילה שאסור להגיד, זה מלחיץ אותה, כאילו הכותרת משנה את ההרגשה
אולי היא כמוני, גם וגם, גם מבינה גם פוחדת, היא יכולה לזוז בזמן כמו דאג וטוני, לראות אותנו עשר שנים לאחור ועשר שנים קדימה.
אולי ההורים שלי צדקו, אושר הוא בית פרטי עם רעפים, אישה מהממת שלושה ילדים + כלב וגיפ בחניה.
אפשר אולי להרכיב יצירה של פיקאסו, גבר אחד מציור אחר אישה קצת משונה, ילדים נרכיב מסיפור אחר במקום כלב יהיה חתול וגיפ היא לא תסכים כי זה לא אקולוגי אז ניסע ברכבת ישראל. לדעתי יצא יותר טוב.
אורנה אמרה לי שבסינית אהבה מצויירת כמו אבא אמא ילד תחת קורת גג אחת. מעניין אם זה באמת נכון או שזאת מילה לאושר. אולי בכלל מילה אחרת. גוגל הנה אני בא.
אתה חושב שאם היינו מכירים צעירים היינו מנסים גם בדס״מ, נראה לי שכן אני אומר אבל בלי החלק של הסאדו-מאזו, את לא תאהבי
אני חושב שלפעמים אנחנו אומרים דברים דומים במינוחים שונים, ודברים שונים במינוח דומה.
בדס״מ בעיני הוא חירות וחופש, שיחרור מעול חברתי, אם בא לך להתנשק בעינים פתוחות או ללקק כפות רגלים, זה המקום.
זה המקום שבו אתה משחק עם הדימיון בשיתוף פעולה עם פרטנר אוהב ומכבד, חופש משיפוט וחופש להיות אתה על המוזרות שלך, בין אם ללבוש בגדי נשים או תחתונים על הראש.החופש הזה הוא היסוד,כל השאר הם רק פרקטיקות או משחקים להגיע לנקודת החופש.
תני לראש לעוף, בלי פחד או שליטה, כמו פיטר וונדי, למרות שיש חשד הם עפו עם לסד לעולם של נוור נוור לנד.
בדרך חזרה קניתי לחתולים אוכל, אצלנו אוכל הוא לעולם לא רק אוכל, זאת דאגה ואכפתיות, הייתי אפילו מפריז שזאת אהבה. דור שלישי לשואה זוכר שאת השפע יש לחלוק עם אהובים.
למה הקו הוא פה ולא שם, אני שואל, בסוף זה עניין של אחריות, כובד האחריות מלחיץ, לדאוג לאושר של אדם אחר, היא עונה
אבל תמונה של ילד בלי שיניים אוכל בייגלה עם שומשום זהב שימחה אותי ממש
כי אוכל זה אף פעם לא רק אוכל, כמו שסקס הוא לא רק סקס כמו שמילים הם לא רק מילים
עכשיו יש חתול שבע על החזה שלי, מגרגר אלי אהבה.
