אז טסתי וחזרתי וטסתי וחזרתי ותכף ניתוח. החיים הפכו להיות סיר מים רותחים ובועות קופצות, באמת בא לי רגע של שיגרה
זה מוזר שפתאום יש לי פחד מהמוות, אנחנו משפחה שלא עושה עניין מהמוות, מקבלים את בואו בעצב, קוברים את המתים ולא כל-כך מבקרים אותם בבית הקברות
זה לא שלא עצוב לנו, אבל אנחנו ממוקדי חיים, אוהבים את המשפחתיות ואת העשייה, אין לנו הנאה מניקוי וביקור קברים או זכרונות עצובים, כל אחד זוכר את של עצמו.
כאשר אבא שלי נכנס לניתוח מוח, הוא התעקש על הרדמה מלאה בניגוד לדעת הרופאים, הסביר להם, אני הולך לישון או שקם או שלא,זה בסדר גמור. הבדיחה אצל ההורים שלי היא "כבר לא נמות צעירים"
באמת כבר לא נמות צעירים.
הגישה הזאת חילחלה אלי היטב, אנחנו חיים במלוא העוצמה וכאשר נמות נגיד תודה על מה שהיה. אבל הפעם המוות מפחיד אותי, זה לא זמן טוב למות בו.
המתבגרת שעוברת תקופה כל-כך קשה, כרגע היא עדיין צריכה אותי, אולי בעוד שנה אוכל לומר שוב, תקופה טובה למות בה, אבל עכשיו, עכשיו אני צריך לעזור לה להתייצב, לחזור לעצמה, למצוא איזון מחדש.
בתכלס הניתוח הוא כלום, בקע מעולם לא נחשב ניתוח רציני, לא ברור לי למה ההרדמה כל-כך מדאיגה אותי. בכל מקרה אם נמות יהיו לה זכרונות מטיול נהדר באיטליה.
הדודה פעם שאלה, מה מאפיין אותך, צחקתי ואמרתי לה שיש לי פופיק מקולקל, זה אישיות.
ומה יקרה אחרי שיתקנו אותו
אישיות חדשה עניתי.
אז אם לא נמות בטח נמחק את האישיות ועל ההריסות תקום אישיות חדשה, כזאת שמכורה לטיקטוק, ששרה את השיר המעצבן שכולם שרים שם, קיס מיי אס גודביי.
אני מתגעגע לשיגרה, שם יותר רגוע, שם המוות הוא סתם סוף ולא הפרעה מהותית.
אני פשוט רוצה לקום בבוקר, לתקוע לה זין בפה, לגמור, לצחצח שיניים, לנקות קקי לחתולים, לתת להם אוכל, לשתות קפה לנסוע לעבודה, לחזור, לזרוק מבט של למעלה, לבהות בטלוויזיה לקרוא ספר, לזיין אותה ולהרדם. ככה בלופ פשוט, רגיל חזרתי בלי הפתעות גדולות לבסוף נמות.
בכל מקרה כרגע צריך ללכת לטפל המתבגרת.
לא זמן טוב למות עדיין
