אתה זוכר את א. אבן שושן שאלה הדודה.
ברור
בגיל 4 לקחו אותה ההורים לעשות ניתוח הפרדת אצבעות הרגליים באיזה בית חולים בארגנטינה, אחרי מספר שעות הילדה יצאה חבושה בראש. מסתבר שעשו לה בטעות ניתוח פלסטי באוזניים.
האמת זה מסביר כמה דברים עליה
אולי אתה תצא במקום עם פופיק מתוקן עם זוג ציצים.
שאת נשמה מתוקה ומרגיעה.
גם א. העובד שלי היה חייב לשתף ברגע ההתעוררות מההרדמה, קמתי לצליל בוקרררר טוב עם כאב בזין, ושן שבורה בפה.
לא ברור לי למה יש לאנשים צורך נפלא לחלוק סיפורי אימה מבית המטבחים, כאילו החשש מהרדמה לא מספיק גדול, מסיפורי האימה של אנשים שנרדמו רק פיזית ושמעו הכל בלי יכולת תזוזה או הבעה.
אולי זה הפחד הקמאי שלי, להיות תלוי בלי יכולת שליטה על חיי.ומי המציא את החלוק שנסגר מאחור, או שיותר נכון לא נסגר ואתה מסתובב עם תחת חשוף.
ואחרי סיפורי האימה של התעוררות וכאב בזין מהקטטר, קיוויתי לא לקום עם כאב חשוד בישבן.לך תדע על איזה קצב נפלת
בוקררר טוב
המחשבה הראשונה שאני חייב להתעורר, תחזיק מעמד, אל תתן לשינה עוד מקום, תחזיק מעמד ער, מין מלחמה מוזרה על הקיום, כמו בסרטי אקשן של אדם העומד למות אומרים לו, תשאר איתי. מלחמה אבודה על ערות.
עשית פיפי ?כן מלא
מעולה, ישששש, בחיי מאז גיל שלש לא שמחו ככה שעשיתי פיפי. לפחות מערכת השתן עובדת ונשמור אותה לרגע אינטימי.כשחושבים על זה, עדיין לא השתנתי עליה.
לפחות נעשה את זה ללא אישיות אבל עם פופיק תקין. קצת מוזר אחרי שנים של יחסים ביננו, מין תקווה סמויה שהקילקול יעלם כמו שבא. אבל בסוף הלכתי על הדרך המסורתית של בית חולים.
יש משהו מוזר להיות לבוש בחליפת ערב, מכנסיים צהובים וחולצה תכלת, כאילו בחרו בכוונה צבעים הזויים, התאמה לכל החוויה הסוריאליסטית.
המחלקה היא מיקרוקוסמוס ערבי רוסי. בדרך לניתוח חשבתי על אותם מבוגרים שהיו לבדם עם קורונה, גוססים את חייהם על מיטת בית חולים, לבד, במקום מנוכר. מקווה שזאת פעם אחרונה.
הפנים שלה היו חסרי דאגה ומאירות, בדיוק ככה היא באה לאסוף אותי, שמחה לראות ששרדתי את הקצבים ואני שמחתי לראות אותה.
ויש משהו משמח לדעת שכל המערכות עובדות
עכשיו רק נותר להחלים, והחלמה היא דבר מעיק ומשעמם, סתם המתנה בסבלנות שהגוף יתקן את עצמו.
אולי נחפש קורבן ונספר לו סיפורי אימה על בית המטבחיים, רגע לפני הניתוח שלו.
סוג של סגירת מעגל, למזלי לא יצאתי עם ציצים מהודרים
