את צריכה להיות קצת יותר עם כפכפי אצבע.
אולי זאת בעצם אמירה גם לעצמי, אנחנו שנינו אנשים של עשיה, בספקטרום שבין העשייה לחשיבה אנחנו נזרקים תמיד לעשיה, קיימות היא אומרת לרגע.
במחשבה לרגע, בעצם זה משולש של עשיה, חשיבה וקיימות. אנחנו צריכים זמן לעצור את הנשימה, את המירוץ את עומס האחריות.
אולי בלונדון נוכל לרגע להיות בכפכפי אצבע, נסתובב ללא מטרה, לא נספיק שום דבר, רק נתבונן לרגע על העולם, על עצמנו.
אני מרגיש שחסר לי זמן, נראה לי שכאשר אני בוהה בטיקטוק זה מעצבן אותה, מייד אני מוצא כל הזדמנות להסביר לה מה למדתי בטיקטוק היום.
אם כבר זוג נשוי, אז תנו לנו את הכיף להציק אחד לשני באהבה. היא לא פריאירית, בלילה כאשר האורות כבים, כאשר מערכות ההגנה האווירית יורדות מכוננות, עירפול מחשבתי קל יורד על העיר. שם היא שלי לרגע, בלי מגננות בלי לעצור את ההומור העוקצני, שם היא מציקה בחזרה.
כמו זוג נשוי, ושם היא אוהבת אותי ממש.
הם מתעקשים להתקשר בטלפון אומרת הדודה, אולי תקופה פחות טובה שלנו בחברות, עומס העשייה והמחלות מפריע לקיים חברות נעימה.
אבל היא ואני אוהבים להיות בקשר בוואטצאפ, או להפגש לקפה ומאפה בלי המאפה כי היא שומרת דיאטה ואני שומר פחמימות ושנינו שומרים מפני בלאי הגיל.
אבל זה מעניין, הדור שלנו אוהב לדבר בטלפון, הצעירים מתכתבים, שולחים אייקונים, ולמה אייקון של חציל זה נחשב גס, זה יותר דומה לזין שנטרקה עליו הדלת והוא התנפח
נמו החתול נעדר מזה שבועיים, וגם אין מצנח חסר, כי מקומה 11 אפשר להניח שהיינו מוצאים שארית גופה.
אבל אין, לא גופה ולא ריח חריף של ריקבון, פשוט נעלם, כאילו מעולם לא היה.
הלוואי והייתי יכול ככה יום אחד להתאדות, שאהיה מין זיכרון לא ברור אם היה או לא היה.
בכל מקרה למדתי בטיקטוק שאפשר לשרוף את גופתך ולדחוס את האפר ליהלום מלוטש.
נפלאות דרכי האל
