פעם כאשר היו עושים הדממה במקום עבודה, זה היה מעצבן אותי, שנאתי שמחליטים עלי, ועכשיו, רק חיכיתי לשבוע הפוגה.
אף אחד לא יתקשר,ירצה,יבקש לא בוסים לא עובדים, שתיקה מבורכת ואפס מאמץ.
בנסיעה הביתה נזכרתי שבשנים שעברו, מכרתי את החמץ, לא שאני דתי אבל לפעמים אני מתחשב, אילו היו שיגיונות של בת הזוג שחלפה,
יש בזה דבר מוזר, אולי זאת הייתה שאלה של הדודה ששאלה, איך זה שאנחנו מדברים על מקומות עבודה לשעבר ועליה אין לך שום מחשבה.
אני פשוט לא מדבר על זה.
המוח לפעמים זוכר, לפחות פעם בשבוע יש מחשבות על הבנות הגדולות.
לפעמים יש מחשבות על אנשים מהעבר, בנות זוג או חברים, אנשים שהיו בחיי ונעלמו.
אולי אני נעלמתי להם.
אני פשוט לא מדבר על זה, כי מה כבר יש לומר.
הדודה שתקה
ולתינוק חדש קצצו את הזין.
בדרך אנחנו צוחקים, היא מתרגלת להומור שלי, זה לא שאני באמת מחבק אותך בשינה, את דוחפת אותי לפינה ואני מחזיק חזק
אם ניפול אז ניפול יחד.
אולי מחשבות מכירת החמץ יבואו כל שנה, כמו גל זיכרון לשיגעון, לכולנו יש איזו סטיה או שריטה, כמו לאסוף בולים או מעטפות
גרושתי,השם יקום דמי אהבה לאסוף שקיות ניילון, אולי שם הייתי צריך לחשוד.
ואני, אני אוסף זכרונות כמו נמלים, בחודשי הקיץ.
מחר נחגוג עם המשפחה את ליל הסדר, תמיד בהרכב חסר, כי הדת לקחה את צעיר בנינו, אל מחוז הטירלול הדתי
הוא בטח ינקה כמו משוגע, יעבור עם נוצה על הפינות, רק השורשים מנותקים מין האדמה שגידלה אותו.
ואיך נצא השנה לחופשי ?
על מה נוותר, על איזה שיגעון או מחלה, על איזה עול או הרגל.
האם נוותר לרגע על בדידותנו, ואם נצא לחופשי, האם חופשי זה לגמרי לבד?
אולי זה הפחד התמידי שהטוב הזה יגמר, או מה יקרה הלאה, איך זה ימשך? מה יהיה עם המתבגרת
ומכל הבנים עליהם דיברה התורה, אני אוהב את הרשע
כי הנטיה הטיבטית שלי זה להתבדלות, ואם הייתי שם, לא הייתי נגאל, ואני אוהב אותו כי ממנו אני למד הכי הרבה להשתנות.
חג שמח
