אני עדיין מנסה להכין חומוס מושלם.
אני חבר בקבוצת חומוס ישראל, חומוסולוגים, קראתי כבר עשרות מתכונים, אני מכיר את כל השיטות, אפילו המגימיקס שקניתי עכשיו, בסוף נועד לעשות חומוס מושלם.
עכשיו, אני מכין חומוס לא רע, חלק נעים בריא וטעים, אבל עדיין זה לא אבו-חסן או סעיד.
משהו עדיין לא מושלם
כמו סיזיפוס שדוחף גרגר חומוס במעלה ההר.
הדודה תמיד אמרה שאני כמו מטוטלת, כל פעם בודק את הצד השני שלה.
אנחנו בתנועה מתמדת, כל פעולה יש לה תכלית, הקשב שלנו נגמר אחרי חמש דקות.
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל.
אולי החומוס נועד ללמד אותנו, ללמוד אותנו על מינימליזם ומעט ענווה, הרי חומרי הגלם כל-כך מעטים, כמה גרגרי חומוס מעט טחינה, מים לימון.
אולי הוא מלמד אותנו איטיות, כי הכל זז לאט בונוס, יום השרייה, בישול איטי וארוך.
אולי התעוררתי הבוקר עם געגוע לאיטיות, לשיחה ללא תכלית שמתנהלת בנחת. שלא נגמרת אחרי חמש דקות, מכילה שתיקות נוחות.
אני זוכר את השיחות שהיו לי עם המתבגרת בדרך לבית הספר, לפני שהפכה אישה צעירה, עצמאית ומהממת.
היא הייתה קטנה כל-כך והריטלין עדיין לא הספיק להפוך אותה למכונת לימוד ממושמעת וממוקדת.
היינו נוסעים והיא הייתה מתבוננת בעולם, לפעמים הייתה שואלת לפעמים מספרת מחשבה, העולם לה שהיה כלכך מצחיק ומלא דימיון.
לא יודע למה יש בי געגוע לאיטיות, לשיחות ללא תכלית, כמו ללכת בשדה פרחים וקוצים ללא שביל מוכר שלוקח אותך אל היעד.
זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת
החומוס יצא היום נחמד, שמונה וחצי במדד שלנו, המגימיקס החדש הביא אותו לחלקלקות רצויה.
זה עדיין לא זה, אבל לא באמת אכפת לי, נגלגל עוד גרגר חומוס במעלה ההר.
נגמר זמן לגעגוע או מחשבות, אולי עוד טיקטוק אחרון, כמה מתיחות, מערכת הפעלת יעילות יומית עולה.
לי בכלל בא סתם לבהות בעולם ולחשוב מחשבות מצחיקות.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה
