כאילו הכל רגוע, אבל בעצם קצת מבעבע.
אני אוהב שאלות טובות, אולי יותר מתשובות, זה בטח הגיל, שבו אתה מבין שאין אמת מוחלטת או תשובה אחת אלא רצף תובנות ומחשבות.
עדיף תמיד שאלה טובה, בכל מקרה הדודה שאלה אם אני זוכר עלבון מפעם ?
עכשיו אני בטוח שהעליבו אותי.
אבל לא זוכר. גם הסאבית בלאי (הכל אני אספר עליך, הולך להלשין על הכל ) לא ממש זוכרת וגם הדודה לא.
זה מוזר שלא זוכרים.
המתבגרת לפחות ביקשה סליחה, אמנם סליחה כמו שהדור שלה מבקש,
הודעה קולית בוואטסאפ.
אבל נו, זה מה שיש.
אנחנו עומדים לטוס בשבת לשבוע ברצלונה, אולי נמחק כמה זכרונות משם, אבל הנסיעה קצת מלחיצה אותי, לא יושבת לי רק התרגשות הנסיעה, אולי המחשבה של שבוע בנפרד,משו לא מרגיש טוב עם זה. אולי זה מה שאני משאיר פה.
כאוס וגעגוע
בשישי אחרי הצעדה בים, אנחנו יושבים אצל אפרת, בית הקפה החביב עלינו
מדברים על הכל ומתחמקים מהפחד, והוא שם, מונח על השולחן ליד הבורקס.
מה יהיה אם זאת הפעם האחרונה
מה יקרה אם היא תמות בניתוח.
ואם היא תמות, האם עדיין אטוס, זאת לא שאלה טובה, זה סתם ניקור אידיוטי בראש.
לפחות המצחיק מתחיל לחזור.
החלטתי לחפור לה בגינה בור, מידי פעם אלך לנוח שם, ככה הגמד יגיד לה, הוא נח בקבר.
ועדיין המחשבה המצחיקה שהזין שלי בתוכה ואני משפריץ קטשופ עליה בטרוף. מטיילת
אבל שתדע שזה קטשופ אורגני
סשן ליום חמישי, אכילת ראש שום ומלא נשיקות
