האמונה של מה שאנחנו מצפים שיקרה ומה קרה או מה קיבלנו בפועל.
שאנחנו מצפים אנחנו מתכוננים למשהו שאין לנו שליטה עליו ואין לנו אפשרות לדעת מה יקרה בעתיד.
האם כדי לנו לפתח ציפיות גבוהות או נמוכות?
רמת הציפייה תגרום לנו להגיב ולפעול אחרת והדבר ישפיע על המציאות עצמה.
"כגודל הציפייה גודל האכזבה" אבל אם לא נצפה לכלום אז נהיה יותר מאושרים?
או שהמשפט "נבואה שמגשימה את עצמה" יקבל תוקף ואם לא נצפה גם לא נגיע להישגים.
אני חושבת שבציפיות גבוהות יש גם מוטיבציה שדוחפת אותנו קדימה.
והדחיפה הזו יכולה לגרום לנו לעמוד בציפיות.
מצד שני אם לא נצליח לעמוד בציפייה רמת האכזבה תהיה גדולה יותר.
ונשאלת השאלה האם תהיו מסופקים בחיים אם יהיו לכם ציפיות נמוכות?
כנראה שלא תחוו סיפוק והרגשת הצלחה מהדרך אלה רק מאותו רגע בודד בפיסגה וההרגשה תחלוף מהר מאוד.
שעשינו דרך והגענו להישגים תחושת הסיפוק תהיה ארוכה יותר.
לדעתי אנחנו לא מנצלים את הפוטנציאל שלנו שאנחנו חסרי מעוף, חסרי ציפיות ולא חולמים.
תחושת האושר בעצם עוטפת אותנו כבר מרגע הציפייה.
ציפייה מעוררת מוטיבציה שבונה דרך להגיע למטרה.
ולמה אני בכלל מתעסקת עם הציפיות שלי כרגע?
אני מתחילה דרך חדשה, אין לי אפשרות לדעת מה יהיה אבל אני מצפה להצליח.
מאחלת לעצמי שמצד אחד ההצלחות שלי יעלו על הציפיות ומצד שני אני מצפה מעצמי לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד.
רדיפה אחר האושר שלנו....
מאחלת לעצמי הרבה הצלחה בדרך החדשה, שאהיה מספיק חזקה לעמוד איתנה גם בקשיים ולקבל באהבה את ההצלחות.
מקדישה את הפוסט הזה לעצמי
אוהבת אותך.... אני!
