הוא הכיר מישהי...
התחיל איתה במסיבה, זה לא קורה בדרך כלל כי עד היום לא היה אומץ לגשת.
והיא זרמה ונתנה לו את הטלפון שלה.
מפה לשם הם מתכתבים כבר שבוע.
הוא לא באמת יודע עליה משהו וגם לא שאל.
אפילו איך קוראים לה עדיין לא יודע.
אבל היא מדליקה אותו והוא מתרגש רק מלהתכתב איתה.
היא רצתה כבר להיפגש אז הוא הסביר לה את הסטטוס שלו.
זה לא הפריע לה.
היא הפתיעה אותו בתגובה.
הוא שאל אותי אם זה יפריע לי שהוא יפגש איתה.
אמרתי שלא מפריע לי...
שיקרתי!
אני לא מסוגלת להגיד לו לא.
מה שהוא רוצה, כל מה שהוא מבקש אני רוצה לתת לו.
הבקשה הזאת הפכה לי את הבטן.
לא חשבתי שזה מה שאני ארגיש אבל ככל שהשעות עוברת זה מחלחל.
אני בחוסר שקט נפשי לא מוצאת לי מקום.
חשבתי שאני כועסת אבל אני מבינה שאני עצובה.
קנאית שכמוני.
למה אני לא מסוגלת לשחרר?
למה אני מפחדת?
אני מפחדת שהוא יכיר מישהי שתעשה לו יותר טוב ממני.
אני מפחדת שהוא ירצה ללכת ולא יחזור.
זה לא צריך להיות ככה.
אם הקשר שלנו מספיק חזק הוא לא יעזוב אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יהיה, ברגשות אין לנו שליטה.
אני מפחדת שאני פותחת דלת למקום שלא יהיה ממנו דרך חזרה.
מנסה לשכנע את עצמי.
רוצה להגיד לו כן כמו תמיד.
רוצה שהוא יהיה מאושר.
מרגישה שמגיע לו הכל כי בזכותו אני מאושרת. הבטן לא מפסיקה להתהפך.
טלפון אחד שהוא לא ענה לי והראש כבר במחשבות, בדיוק לשם לא רציתי להגיע... והגעתי.
אוהבת אותך יותר מאת עצמי.
רוצה להיות השמש שלך.
האהבה הזאת כואבת.
