"לשים טחינה? עמבה?" הוא אפילו לא שואל, התשובה ידועה. "כמה כדורי פלאפל את רוצה?".
מבטו מושפל, לא נוח לו כשאני עומדת כך מולו, בשמלה צמודה וגו זקוף, מבטי נעוץ וחודר.
הוא מזיע, שיערות החזה שלו מבצבצות מבעד לגופיה הרפויה, זיעתו מכתימה אותה ואף מאוורר מסכן שעושה "פו" חלוש כדי לצאת ידי חובה לא יכול לעזור לו.
"הבוטק'ה של הפלאפל", ככה קוראים למקום שלו, למרות שיש שם גם שווארמה. אז עכשיו הוא עומד מאחורי הדלפק, מודד טבעות בצל ובוחר את כדורי הפלאפל הקשיחים ביותר, תוהה אם לעטוף אותם בניילון נצמד. הוא בטח חושב שזה לא היגייני. נכון, זה לא.
החלטה התקבלה. הוא משחיל את כדורי הפלאפל על שיפוד (ריסקי, בייבי), ועוטף אותם במיומנות בסרט PVC ורוד. יפה לו להימנע מסטריאוטיפים מגדריים, אני מרוצה. טבעות הבצל זוכות לטיפול דומה. קצת חבל לדעתי, הן תאבדנה את כל המרקם, אחרת למה בחרתי דווקא בו?
המאוורר מקרקש קרקוש אחרון לפני שהוא נופח את נשמתו. האיש של הפלאפל נושא אליו את עיניו ונראה חסר אונים. רק עוד קצת, דארלינג, תיכף כל זה לא ישנה. זו שעת צהריים והוא מוטרד שלקוחות יעברו, אולי ייכנסו, אולי יראו. נו ברור, אחרת זה לא מעניין, אחרת לא הייתי טורחת לעמוד פה בחום הזה, עם המאוורר ששבק חיים, ולחכות שהוא יתחיל ל… אוה, סופסוף!
הוא פושט את גופייתו ומשיל את מכנסיו, ומתברר לי שכל אותו הזמן הוא הלך קומנדו. הו מותק, מי לייקי. קדימה, אתה יכול. הוא מתיז על עצמו טחינה, ראשו נשען אחורה ופיו פעור, כאילו היה דמות פתיינית בפרסומת למוצר קיץ כלשהו. מאי שם הוא מושך כסא ונשען עליו, מתיז עוד ועוד טחינה, ובדרכה מטה היא מסתבכת בשיערות החזה והבטן, מתערבבת עם הזיעה. ואז הוא שולח רגל אחורה, ועוד אחת, וכורע בפישוק על הכסא. זה השלב שבו הוא תופס טבעת בצל אחת ושתיים, ומשחיל על איברו, וזה השלב שבו הוא נוטל את העמבה, ומורח ממנה. חתיכות קטנות נתלות בו, אחרות נופלות על הרצפה (המטונפת. לא קלאסה, בוביק) וכשעיני נעוצות בו הוא מתכופף, מנסה פעם אחת, מנסה פעם שניה, ולשונו נשלחת עד שהיא נוגעת בכיפת איברו, מלקטת ממנה עמבה. יפה מאד, קוקי.
משהצליח, הוא צובר ביטחון, גאה ונרגש הוא מחזיק שוב את הטחינה ומעניק שפריץ הגון היישר אל פי הטבעת שלו. כן, חמוד שלי, כן, תן לי לראות איך אתה עושה את זה. הוא לא מאכזב, ועתה החרוזים המאולתרים שהכין מכדורי פלאפל נכנסים לפעולה. ולחשוב שרק לפני רגע הוא פחד שעוברים ושבים יעצרו על סף דלתו ויצפו (אכן כמה נעצרו במבט מבולבל, אבל הוא כבר שקוע בעצמו).
גוו מתקשת והוא משחרר אנחה כשהכדורים נבלעים אל תוך הפיתה שלו, טבעות הבצל מתהדקות סביב בסיס הצ'יפס. אולי טוב שעטף אותן בסרט ההוא, כך הן ימשיכו לעשות את עבודתן ולא יקרעו מהתרחבותו. עמבה נוספת נמרחת בנקודה האסטרטגית, והוא מתכופף שוב - הפעם כדורי הפלאפל נעים בתוכו - ושואב את הפין, מוצץ ממנו כל טיפת עמבה, כל שביב, כל פיסה וכל כתם. מוצלח מאד, קטנצ'יק, אפילו מרשים. הוא שולח מעלה מבט מבויש ואני זורחת אליו, מקרינה החוצה את גאוותי בו.
תנועותיו נעשות מהירות יותר, לחייו מתכווצות בתנועות שאיבה עמוקות יותר, עד שהתנוחה מכריעה אותו, או שאולי זה דבר מה אחר, והוא משחרר את פיו, ומשפריץ מעלה זרע, שמתערבב בטחינה וכבר אין להבדיל ביניהם.
"גברתי מרוצה?"
אני מרוצה, אבל איני רוצה שהוא יידע זאת, כך שכל שאני אומרת הוא "שכחת את הסלט".
