* שימו לב: מדובר בתיאור לא צמחוני
הצלחת מונחת מולי, שוליה מעוטרים. אני מעריכה את האסתטיות שבה - אפשר לראות שזה אינו סט גנרי - אך מבטי מתמגנט אל מה שמונח בה, מהביל כל כך עד שניתן לראות את האדים. שלושה צבעים שולטים בצלחת: החום-האדמדם-ורדרד של בשר שנצלה לדרגת מדיום, או שמא מדיום רייר; הצהבהבות העכורה מעט של תפוחי אדמה שנחתכו לעיגולים עבים, צופו בחמאה ונאפו עד שהעלו קרום עשוי בועות זהובות; והירוק העז, רווי כל כך ומסמא עיניים, של תרמילי שעועית ירוקה, מבהיקים באור המטבח.
אני שואפת אל קרבי את הריחות, עוצמת עיני כדי להתרכז.
אתה מביט בי בציפייה בעת שאני מחייכת בשביעות רצון ומרימה את הסכו"ם.
ראשית, אני חותכת את קצהו של נתח הבשר, כך ששוליו יתיישרו, ומכניסה חתיכה זו אל פי: לא קטנה, אך גם לא גדולה מדי. זהו הקצה, והוא חרוך יותר, כך שאני לועסת, משהה את העיסה בפי על מנת להתרכז בטעם, ובולעת ללא תשומת לב מיוחדת נוספת. אתה יודע מה יקרה בחתיכה הבאה, ועל כן עוצר את נשימתך.
לרגע אחד אני מתלבטת בין שאר האופציות שבצלחת לבין טעימה נוספת מהבשר, והבשר מנצח. אני רוצה להרגיש ולו לרגע את החוויה המלאה. לפיכך אני פורסת לעצמי פס נוסף בגודל שני ביסים: הוא נא בחלקו, ורדרד-חי במרכז, ותוך כדי חיתוך מיצים מכתימים את הצלחת. אני מכניסה אותו לפי בשלמותו, ונוגסת. דוק נוקשה נבצע בין שיני ושפע מיצים חמים ניתזים וניגרים החוצה, מסתחררים בחלל פי ומציפים אותו. אני מנסה לקלוט כל כך הרבה פרטים בבת אחת: החמימות, המרקם, הנוזלים, עושר הטעמים, התנועה - עד שחיוכי מתרחב, וכמה טיפות עסיס מטפטפות מזוויות פי במורד שפתי, ועוד לפני שמי מאיתנו מגיב.ה, הן כבר נוחתות על מפתח החזה. אני מניחה להן להמשיך ולהתוות את נתיבן, חשוב לי יותר להתרכז בסערה שבפי, כה מענגת!
רק לאחר שאני מסיימת ללעוס, למצוץ, לינוק ולבלוע, אני שולחת אצבע כדי לאסוף את שאריות הנוזל וללחך גם אותו.
אני רוצה לשלוח את ידי ולאחוז שוב בסכין ובמזלג, אלא שאצבעותי מוצאות את השעועית, וכאילו היו לאצבעות חיים משל עצמן הן שולות שני תרמילים ומערות אותם לפי. חלקלקות מצהילה שכזו! איני יודעת מה הוספת לשעועית לאחר חליטתה, שגם היא מתפוצצת בפי בזרם חמים: היא עסיסית, קשיחה, שמנונית, בעלת רמז למליחות, הכל ביחד, עד שאנחת עונג והמהומים עולצים נפלטים מפי.
לפני שאתפנה אל שאר הנתח, נותר עוד דבר אחד לבדוק: תפוח האדמה. אני מתבוננת בו, כמה הוא מושלם. לשם רשמיות אני חותכת אותו, מפיקה את צליל קריעת הקרום האהוב עלי כל כך, וחושפת את בשרו של התפוד, המתפרץ מבפנים כמו לבה, כה רך, כמעט נוזלי. אלא שאיני נועצת את הפלח על המזלג. עתה, משחשפתי אותו, אני נוטלת אותו באצבעותי - להטו כמעט כווה את כריות האצבע - ורק כך אני נוגסת בו. זו נגיסה קטנטונת, זהירה, כדי להרגיל את החך לשריפתו של מזון זה. אני מקפיצה אותו בפי פעם, פעמיים ושלוש, עד שלשוני נרגעת מנוכחותו, ומיד נוגסת שוב נגיסה גדולה יותר, ונותנת לתפוח האדמה להנמס בפי בתנועה שמזכירה מציצת סוכריה. כמה הוא נימוח, אני מתמוגגת. שארית תפוח האדמה נאכלת אף היא, בנגיסות חפוזות מעט, אך שיש בהן מן הכבוד למזון כה פריך, בעל קרום כה מופלא, עשוי בדקדקנות, בדיוק במידה הנכונה.
שלולית מיצים נקווית בקרבת הבשר. אני גורפת אותה באצבעי: אף שארית לא תוותר פה. אצבעותי תופסות עוד כמה תרמילי שעועית ואני נוגסת בהם בזה אחר זה, מכרסמת ביסודיות. גליל תפוח אדמה נוסף הונח יש מאין על צלחתי, גם אותו אני נוטלת באצבעותי ואוכלת לאט, עיני בוהות מזוגגות בחלל ומחשבותי מרוקנות. אין עבר, אין הווה, אין עתיד: כל הוויתי ממוקדת בנקודה הזעירה הזו בזמן, בכאן ועכשיו, בבועה שנוצרה סביב הצלחת.
נגיסה ועוד נגיסה, ועוד כרסום, רק הבשר נותר במרכז הצלחת. אני ידועה כמי ששומרת את הטוב ביותר לסוף. אני מתפנה לחתוך פיסה נוספת, מיישרת את השוליים לפני שאוכל. ויטמינים ניגרים עם המיץ, פסי שומן דקים בוהקים אלי. את הכל אני אוכלת, ללא אפליה, מטה ראשי לאחור ורווה נחת מכל פרט וכל תחושה, חווה אותם במלוא עוצמתם. נותר רק מלבן קטן מן הנתח. גם הוא נפרס, ואני תופסת את החתיכות בידי ומערה אותן לפי. אין יותר טעם בסכו"ם, אני רוצה לאכול. רק קווי החיתוך הישרים מעידים כי חונכתי בחברה מתורבתת, הם והאכילה האיטית, הנהנתנית.
שארית הבשר נגרסה ונבלעה, שאריות קטנות מנקדות את הצלחת. אני מלקטת אותן בהיסח הדעת: סיבים, שלוליות מיץ, פירורי תפוח אדמה. מנגבת באצבעי, מסובבת אותה סביב היקף הצלחת, עד שלא נותר דבר, והצלחת מבהיקה כאילו זה עתה יצאה מן הארון.
אתה מביט בי עוד רגע אחד נוסף, ואז שואל: "רוצה עוד?"
