להיות שולטת שמעדיפה להצמיח במקום להשפיל, משמעו שאני בוחנת את דעותי ואת גבולותי מדי יום ומדי שעה.
אחד הגבולות הקשים הוא יריקות: אני לא יורקת על נשלטים - יש בכך משהו מבזה בעיני. זה בסדר למי שבקטע, אני לא.
לעומת זאת, סטירות הן משהו שעלי לחשוב עליו: מבין שלל המכות, יש בהן משהו מעליב הרבה יותר מאשר מכה "מרוחקת" דוגמת מכת מקל או צליפת שוט או פלוגר. סטירות הן טאבו עד כדי כך, שכשהשתתפתי בסדנה, שאחד התרגילים בה היה לסטור למי שמולי בעוצמות הולכות וגוברות, חברותי לקבוצה לא היו מסוגלות לסטור לי - הן לא הצליחו לשבור את המחסום הפסיכולוגי. הן העדיפו להמשיך ולחטוף ממני, ולא להחזיר (אגב, זה לא היה טוב עבורי, משום שזה פגע ביכולת שלי להגיב לסטירה ולהתמודד עם אחת, אם תגיע. המטרה היא לשבור את הקיפאון).
כששוחחתי על כך עם נשלט, הוא אמר שדווקא עם יריקות - שבעיני נתפסות כאיבוד צלם אנוש - קל לו יותר מאשר סטירות.
אני מבינה אותו: סטירה באה מעמדה של כוח - ממישהו.י חזק.ה, למישהו.י חלש.ה יותר (אמנם תיאורטית החלש.ה יכול להעז פנים מול החזק.ה, אלא שיש הבדל בין יכולת לבין מעשה. בפועל זה לא יקרה); לעומת זאת יריקה יכולה להגיע גם מלמטה למעלה - כהתרסה או ניסיון התחצפות של חלש.ה כלפי מי שמעליו.ה בהיררכיה.
