לאחרונה נפגשתי עם מישהו, ומפה לשם סיפרתי לו על כל מיני פרויקטים שהשתתפתי בהם.
"מה זה, למה את כל כך קהילתית?", הוא נחרד.
בעיני קהילתיות היא לא גנאי, להיפך, אני גאה בה: אני לא לבד בעולם ומודעת לכך שיש כאלו שיש להןם פחות פריבילגיות ו/או פחות מזל בחיים, או סתם עברו יום מסריח. אני מתנהגת כפי שהייתי רוצה שיתנהגו אלי. אז אני עושה מחוות נחמדות לשכניםות ומשאירה לעיתים על הדלת שקית עם שי קטן ומוערך שמעלה חיוך בסוף היום, כשהכל נהיה מתיש מדי; והובלתי ואני עדיין מעורבת במיזמים שמטרתם לעזור מבחינה נקודתית ופרקטית למי שכרגע מתקשה; ובאופן כללי כשיש לי, אני נותנת.
אבל הדייט חשב שזה איום ונורא - לאו דווקא עצם הנתינה, אלא מידת העירוב, עצם זה שאכפת לי, שאני לא "סתם" זורקת כסף אלא נותנת גם תשומת לב אישית.
אניווי, כן, אני חלק מקהילה, מכמה קהילות, ולמרות נטייתי להסתגר ולהתבודד, אני כן זקוקה מדי פעם לחברה אנושית, והיום היה לי יום ממש מעולה מהבחינה הזו. נפגשתי עם חברה אהובה, ואח"כ נסעתי להפגש עם חבר אהוב לא פחות, שעבר איתי המון ביחד, כך שמשעות הצהריים המוקדמות ועד עכשיו הוקפתי באכפתיות ובמי שרק חייכו אלי כל הזמן ומי שאני יודעת שיהיו תמיד לטובתי. אז השעה אמנם 1 בלילה אבל לשם שינוי אני לא עייפה.
