היה עוד ערב מהמם שבו נפגשתי עם א'נשים במסגרת חברתית וקרנתי כאילו אן מציאות בעולם, ומה ששמתי לב הוא עד כמה הקפדתי לסנן את מה שאמרתי ולבחור רק את האירועים החדשים, לעומת הסיפורים של מישהו אחר מהחבורה.
לו ולי היו אנקדוטות משוגעות לגמרי שהרימו את האווירה, אלא שאת שלו כבר קראתי לפני כן במספר פלטפורמות חברתיות, אז ידעתי למה לצפות - ואמנם הן עדיין מצחיקות, אבל זה לא היה חדש לי והחלק המהנה שבהן (עבורי, עבורי) היה אופן הסיפור. אני בחרתי לספר דברים שלא כתבתי עליהם בשום מקום, כך שמה שהצחיק את השאר היה התוכן. הנחתי שמי שישבו איתנו מן הסתם כבר קראו אותי פה ושם והעדפתי לדעת בוודאות שאני מחדשת, מאשר למחזר.
אבל בעצם, למה? זה לא היה מזיז לאף אחת ואף אחד: מן הסתם לא כולןם קראו אותי באדיקות כך שלא בטוח שהכירו את הסיפורים שחשבתי שעבר זמנם, ומעבר לכך, האווירה והביחד הם אלה שחשובים יותר ועשו את הערב למה שהוא.
במובן מסוים, לספר את אותם הסיפורים שוב ושוב ולהינשא על גל תשומת הלב והחיוכים שהם מביאים עימם, מרגיש לי כמו לנוח על זרי הדפנה. זה קל מדי, זה מפתה להשאר במצב סטטי שבו יש תשואה בטוחה, ואילו אני, גם ברגעיי הפחות שאפתניים (I'm too old for this shit...) לא רוצה להשאר במקום, לא רוצה להיות קרובת המשפחה שמגיבים אליה בגלגול עיניים כשהיא מספרת שוב ושוב את אותן בדיחות לעוסות (מה, חזרתי על עצמי רק פעמיים! רחמנות). אני בתנועה מתמדת, מחליקה וגולשת ליעד הבא.
אז יאללה. הלאה.