רצה המקרה והיה לי פנצ'ר בגלגל. חניתי את הרכב בצד, המשכתי בסידורים וחזרתי אליו רק בסופם, מתוך מטרה להחליף לגלגל רזרבי ולנסוע לפנצ'ר מאכער. רק מה, השעה כבר התאחרה והיה ברור שאצטרך לתקתק את העניין, כי לא נשאר לי כמעט מרווח בטחון.
לא הספקתי אפילו שני סיבובים על הג'ק, כשגבר הופיע מולי. הבחנתי בו קודם, הולך לכיוון החניה, ואף סובבתי מבט משום שהיה מצודד מספיק, אבל סך הכל היתה לי מטרה ולא יכולתי להקדיש לו יותר מדי מחשבה, כך ששימח אותי לגלות שהוא חזר בשבילי, אולי הבחין במבטים. לא שיש לי זמן או פנאי לכך.
"עדיף לך להציב את הג'ק במקום אחר", הוא אמר בעדינות, כרע מול הרכב (המכנסיים שלו לא הופשלו ולא חזיתי בחריץ-תחת. המממ. לא רע, לא רע. מודע לעצמו. וסך הכל הישבן ארוז יפה במכנסיים מחויטים, אני לא מתלוננת) והשחיל את הג'ק בזריזות, מזקיף אותו ומעמיד את הרכב בכמה תנועות קצובות.
"זה יצטרך להיות מהיר, אני מתנצל, אין לי זמן לסשן ארוך", הוא הידק את הצלב (מממ, צלב, הייתי רוצה לראות אותו קשור לצלב...) ובכמה תנועות דריכה ומעיכה שחרר את הברגים (דריכה... כן, הא? מזל שהוא בגבו אלי, שלא ישים לב איך אני משפדת אותו במבטים מאחור. אפרופו לשפד, כן, אולי נוסיף לעניין גם סטראפ-און, אם הוא כבר מתחתי).
"מפה את יכולה להמשיך בעצמך, נכון?" (מה! זהו?! אני כבר אאונן בחושך, תודה רבה באמת, למה לא, ככה אתה עושה לי אדג'ינג? זה אמור להיות הפוך!).
"תודה", הצלחתי לומר לבסוף, "איך קוראים לך?"
"אני נשוי..." הוא מלמל.
"תודה, אני נשוי, אני מעריכה מאד את עזרתך".
דאמן.
