כדי לשלוט (מנטלית) צריך לקלוט את מי שמולך, להבין מניעים: מה מי שמולך רוצה, מה הנקודות הרגישות שלו או שלה, מה יגרום לו או לה להגיב באופן מסוים לחיוב או לשלילה. הרבה פעמים אלה תובנות שמגיעות בזכות השתיקה: אני מתבוננת במי שמולי, מקשיבה והםן ייפתחו אלי.
רובנו רוצים ורוצות להשמע, לדעת שהשארנו אימפקט. זה מתקשר למחשבותיי בנושא מקוריות הסיפורים: כשזו חבורה שכולם מכירים בה את כולן, והפגישות הן בתדירות גבוהה, כל הסיפורים כבר מוכרים, אין מה לחדש ואין מה לספר בפעם החמש עשרה מה עשית לפני שבוע כי זה כבר סופר, נלעס, נותח, דוסקס לעייפה. ואז מגיעה מישהי חדשה, אני, והיא שותקת ומחייכת. אוהו! מיד ייפתח מחדש מעיין הסיפורים: היא עוד לא מכירה את הסיפור על השכנה המעצבנת ואיך התמודדנו איתה! היא לא יודעת שמוכר הפלאפל אוהב אותי כך שאפשר להשוויץ בפניה איך הוא שם לי אקסטרה כדור! כל העוולות וכל סיפורי הגבורה זוכים לקהל טרי.
ואני, הקהל הזה, מקשיבה למה שנאמר בין המילים: אהנהן באמפתיה לנוכח הקיטורים על השכנה שבאה לחטט, אבל עכשיו אני גם יודעת עוד פרט או שניים על ההרגלים של מי שמולי, ומה מעצבן אותו; סיפורי התמודדות ונקמות קטנות נותנים גם הם המון מידע על נקודות לחץ ואופי (איך מי שמולי יבחרו להתמודד: באופן פרופורציונלי או לא, האם זו שנאה ורצון להזיק שמניעים אותןם או ניסיון להיטיב עם הסביבה ולהפחית מפגעים).
יש לי עוד תובנה, בנוגע למניע שלי לכתוב דווקא פה, אבל גם יש לי רשימת משימות להספיק בדדליין קצר ובנקודה הזו, אני מונעת על ידי פרקטיות יותר מהרצון לשתף :)
