עבר עלי יום שרובו לא היה מן המשובחים, וחלקו אף מסריח לגמרי (מילולית. התיישב לידי מישהו שריח הגוף שלו היה כשל שלשול שנותר לעמוד בחוץ ביום הביל והחל לתסוס), וכל זה התנקז למפגש עם חבר שאני אוהבת מאד אבל אין לו את המרץ והאנרגיות שלי.
בעוד אני כבר הייתי עם קוצים מטאפוריים בתחת, קלטה אותנו חבורה מגובשת וכיפית, והתחילה לחזר אחרינו: "היי, יהיה בסדר אם תשבו איתנו? תרצו להצטרף? לא נפריע?" - שהםן יפריעו לנו?! וואט?! כולם וכולן שם תותחיות ושפיצים, עם רזומה הרבה יותר מרשים משלי, והרזומה שלי הוא לא דבר לזלזל בו.
בקיצור, זה היה ערב שבו לזמן אין יותר משמעות: הוא לא קיים, עומד, כל מה שמסביבנו נהיה מטושטש והתנהל בקצב אחר, ולנו היתה את הבועה חסרת הדאגות שלנו, ששום דבר לא חדר אותה וכל מה שהיה בתוכה זה רק אושר טהור ופאקינג כל כך נחוץ בתקופה הזו.
כבונוס לחבורה סיפרתי על שני המקרים שבהם חינכתי זרים שמוקים באופן הכי יצירתי והכי מצחיק. מן הראוי לסייג ולומר שזה היה הכי מצחיק עבורי: אני מכירה בכך שמי שחונך חשב אחרת, אבל הנה, המסר עבר והוא שינה את התנהגותו לאופן שהסב לי נחת. שוין, אני בטוחה שבכל מקום אחר הוא ממשיך להיות שמוק דוחה, כפי שנעים לו.
אני עדיין אפופה בבועה, אם בינתיים הזמן התגנב מבעד לדפנותיה וחזר לתקתק כהרגלו.
אולי יום אחד אחנך גם את הזמן, ונגיע להסדר כלשהו.
בינתיים, אני רוצה עוד.