המקום בו הערפל מרגיש אפל

(הבטחתי או לא הבטחתי? הבטחתי)

אני מחנה את המכונית שלי בחניה ואתה דופק חראקה וחונה באלכסון לידי על שתי חניות. חניה אותנטית של זין.

שנינו יוצאים מהאוטו, אתה זורק בדל סיגריה לפני. אני בבגדי עסקים ואתה במכנסיים וטי-שירט. 

״היי! אתה זה שגנב רמזור אדום וחתך אותי וכמעט התנגש בי!״

״את זאת שגנבת ירוק ולא נתת לי זכות קדימה, אישה.״ אתה עונה בטון מזלזל.

״אידיוט אחד. מי נתן לך רישיון בכלל?״

״רישיון?״ אתה צוחק. ״רישיון זה לחלשלושים. גם טסט. אני כבר 5 שנים על הכביש ולא סופר אף אחד.״

״אמן יתפסו אותך.״

״תפסו פעם. אמרתי ששכחתי. ראה ששנינו אוהדים את אותה קבוצה ישר ויתר לי.״

אני חורקת שיניים.

״אתה יודע מה? אז אני אדאג שיתפסו אותך.״ אני שולפת את הטלפון מהכיס ומתחילה לרשום את מספר הרכב שלך.

״וואו וואו נראה לך?״ אתה מתקרב במבט מאיים. ״אני במקומך הייתי עוצר רגע. יש לך אוטו יפה. חבל עליו.״

״אוקיי, אז מה היה לנו… גניבת רמזור, נהיגה בלי רשיון וטסט… ועכשיו גם איומים על שוטרת סמויה.״

אני מוציאה מהכיס תעודה מנויילנת ופניך מחווירות. ׳תעודת שוטר סמוי׳, כחול על גבי לבן עם הפרטים שלי.

״וואי סליחה גבירתי השוטרת… לא תקשיבי נו...״

אני מחטיפה לך סטירה מצלצלת. ״אתה תסתום עכשיו!״, מוציאה זוג אזיקים מהתיק, מסובבת אותך ואוזקת אותך. לא נראה שהתנגדות לשוטרת זה מה שבא לך עכשיו. כמה דחיפות קלות ואתה מקופל על האוטו.

״אבל גבירתי...״

עוד סטירה.

״אם לא תסתום זה רק יחמיר!״ אני אומרת ואתה מבין לאיזה צרה נקלעת ובוחר לסתום.

אתה לא רואה מה קורה מאחוריך אבל אתה בהחלט שומע את הרעש המאוד מובחן כאשר אני לובשת שתי כפפות לטקס.

״נוהל חיפוש חומרים אסורים, אחת עשרה עשרים ושמונה״ אני מכריזה בקול. ידי הגומי עוברות בתחילה על גבך, אחר כך על רגליך ואז פותחות את החגורה שלך ואת כפתור המכנסיים. משיכה חזקה והמכנסיים שלך על הרצפה. עוד אחת וגם תחתוניך יורדים. אני מוציאה מהמכנסיים את החגורה ומביאה בך הצלפה קלה. 

״שיעור שלא תשכח בנהיגה מונעת.״

עוד הצלפה, הפעם כבר חזקה יותר, מתחילה רצף של הצלפות. אתה מתנשם בכבדות. 

אני מגחכת ומשליכה את החגורה הצידה ואתה נושם לשניה לרווחה, עד שאתה שומע אותי מכריזה, ״זמן לבדיקה הגופנית.״

אתה חש במגעה של אצבע הלטקס מפרידה את פלחי התחת שלך ומוצאת דרכה פנימה. מהר מאוד היא חודרת אותך ועוד אצבעות מצטרפות אליה. חופרות. מרחיבות. תנועות של חיפוש. אתה נושך את שפתיך מהכאב. כמה אצבעות כבר יש בפנים?

כנראה שאלו יותר מרק אצבעות וזו כבר כל היד.

אחרי כמה דקות שנדמות לך כנצח, אני מוציאה את היד.

״לא נמצא כלום בחיפוש.״ אני מכריזה. ״ואתה יודע מה… אני מוכנה לוותר לך. על הכל.״

״באמת?״ אתה שואל, מופתע.

״בטח, חתיכת עלוב אחד.״ אני דופקת לך בעיטה כואבת ברגל. ידי מוחצת אותך למול מכוניתך, עדיין אזוק.

״ורק שתדע...״ אני מתקרבת ולוחשת לך באוזן ״התעודה מזוייפת.״