הסכמה מלאה

יש ימים שאני לא סובל אותך, ובאותם ימים אני רוצה אותך יותר. אולי כי כשאת מרגיזה אותי, את פחות עסוקה בלהיות מי שאת חושבת שאני רוצה לראות.

ואת יותר את עם המבט הזה שמאתגר את הסדיסט שבי, עם הטון הזה שמגרד לי מתחת לעור. אני מחכה שתגיעי לשם, למקום שבו את מפסיקה לשחק.

כי אז קל לי לשבור אותך באמת.

לא בפנטזיה שלך, לא בסיפור שכתבת בראש, ברגעים שאת יודעת שאני רואה אותך יותר ממה שנוח לך, ועדיין לא מסיט מבט מהגועל שראיתי בך.

היא חיכתה לי בפנים, עם חיוך מיותר, כמעט מתגרה, ואז המבט זה שמבין בדיוק מה הולך לקרות ומקבל את זה בלי לנסות לשנות את מה שיקרה לה עוד מעט.

הדלת נסגרה מאחורי והחלל נהיה קטן מדי בשבילה. לקחתי לה את הגרון ביד, לא עד כאב, עד שתרגיש איך החמצן בורח לה מהריאות ומזה חנק אמיתי.

הסתכלתי עליה כמה שניות יותר מדי ורק אז שחררתי לה אוויר. נתתי לה להתרחק שלושה צעדים אחורה לפני שמשכתי אותה חזרה אליי.

היא יודעת שכל מה שבינינו הוא המשך אחד ארוך, בלי התחלה, בלי סוף, רק עוד פעם אחת שמזכירה לשנינו למה היא כאן.