הסכמה מלאה

אני בתקופה טובה, וזה דפוק, כי כשאני טוב אני לא נחמד. אין לי סבלנות לזיוני שכל, אני קם, זז, עושה, אנשים מדברים אליי ואני שומע חצי, את השאר אני מרגיש בגוף. יש לי בי משהו כזה שמעצבן, שלווה שעושה לאנשים אי נוחות, הם לא יודעים אם אני בדרך ללכת או להישאר, ואני לא מתקן אותם, למה לי?

אני אומר מעט, לפעמים זה עקום, לפעמים יוצא לי משפט בלי פועל, אני לא חוזר עליו, מי שהבינה הבינה, מי שלא - בעיה שלה.

יש בי משהו שנכנס לאט, בלי תכנון, ואז נתקע, כמו קוץ קטן שלא מצליחים להוציא, ואני יודע שזה עובד כי אני רואה את זה בעיניים, רגע של עצירה, של בלבול, של למה הוא עושה לי את זה עכשיו. ואני לא עושה בכוונה טובה, אני גם לא עושה בכוונה רעה, אני פשוט לא עוצר את זה.

פגיעות אצלי זה לא דיבור, זה זה שאני נשאר אחרי, לא נעלם, לא מנקה את הספקות שהשארתי בה, אני נותן לזה לשבת בינינו דקה ארוכה מדי. זה מרושע קצת, כן. אבל זה אמיתי.

אני לא מחפש אחת שתבין אותי, אני מחפש אחת שלא תברח כשנהיה לא נוח, כשנהיה כבד, כשנהיה חשוך, ועד אז אני נראה סבבה, מתפקד, מחייך כשצריך, ובפנים יש רוע קטן, חכם, עם דופק יציב, שמחכה למי שתהיה מספיק מטומטמת להיכנס לשם בלי לבקש סליחה.

אני לא חושב לפני שאני נעלם למישהי. זה לא תכנון, זה האופי שלי.

אני פשוט מפסיק להתעניין.

את יכולה להגיד לעצמך שאת מעל זה. שלא אכפת לך שאני הולך, אבל הגוף שלך פחות משכנע ממך.

אז את נותנת לי להישאר עוד קצת, כי אם היית עוצרת אותי באמת לא היית נושמת ככה.

יש בינינו הסכמה עייפה, כבדה, כזאת שנולדת מזה שנמאס לך להחזיק את עצמך לבד כשאני לא כאן.

אני עושה מה שאני רוצה רק עד הנקודה שאת מאפשרת, ואת מאפשרת יותר ממה שתכננת כי משהו בך רוצה להפסיק לחשוב שאת לא שולטת בעצמך.

את לא מתמסרת בגלל שזה מה שאני רוצה ממך, את מתמסרת כי זה מרגיש נכון מדי לוותר על עצמך.

ואחר כך, כשאני נסוג חצי צעד, לא נעלם לגמרי, את נשארת עם התחושה הזאת בגוף שלא קרתה לגמרי אבל כבר אי אפשר למחוק את מה שעברת איתי.

וזה החלק שאת לא מצליחה לשחרר - לא מה שעשיתי לך, אלא זה שנתת לי לעשות לך את זה ונהנת.

אני מכיר את עצמי יותר מדי טוב כדי לשקר לעצמי, וכל פעם שאני חושב שאולי אשתנה, משהו בי צוחק עליי ומזכיר לי שיש בי חלק שלא נרגע עד שהוא מכאיב למשהו. גם אם זה רק מילה שנזרקת למישהו שלא מוכן או פנים של אישה שנפתחת מהר מדי ואני רואה את כל מה שהיא ניסתה להסתיר.

הרוע שלי לא צועק ולא מתפרץ לשום מקום, הוא מסתובב אצלי בראש כמו חיה שמבינה את הבעלים שלה יותר מדי ונכנס לפינות שאדם רגיל לא היה מעז לטייל בהן בלי להיבהל מעצמו, והוא יודע למצוא בדיוק את המקום שבו אדם מתחיל להתפרק מבפנים עוד לפני שהוא מבין שהוא כבר בדרך למטה.

אני רואה פחד באנשים כמו שמישהו אחר רואה צבע בעיניים. זה לא מאמץ זה פשוט חלק ממני כמו נשימה, וכשאני מזהה פגיעה אני יודע איפה ללחוץ כדי להרחיב אותה. בלי כוונה של נקמה, זה מתוך סקרנות כמעט קלינית שגורמת לי לרצות להבין איך אדם נראה כשהוא לובש את עצמו בלי השקרים שלו.

ההרס שאני מביא לא מגיע מצעקות או מכות, הוא מגיע מהיכולת להוציא ממישהו את האמת שהוא שמר לעצמו שנים עם מילה אחת במקום הנכון ובזמן הלא נכון. ואני רואה איך זה מטלטל אנשים יותר מכל כוח פיזי שיכלתי לתת, כי מילים ברגע הנכון שוברות הרבה יותר ממה שאנשים מוכנים להודות.

אני יודע שאני רע ואני לא אומר את זה כמו כותרת דרמטית, אלא כמו עובדה ביולוגית שאני חי איתה בלי לנסות לשנות. כי כל ניסיון להיות עדין תמיד התפרק לי בידיים כמו חומר שלא מחזיק צורה. ואני לא מחפש פשרה או רכות שמדביקים עליה טפט של נחמדות, אני מחפש רק את מה שאמיתי גם אם זה יוצא אלים עקום וכואב יותר ממה שצריך להיות.

הפגם שלי פשוט כמו נשימה ואני חי איתו בלי להתנצל, כי אני לא מסוגל להרגיש משהו במנות קטנות כמו שמלמדים ילדים. אצלי הכול מגיע בצורת קצה חד מדי שחותך את מי שמתקרב ואנשים תמיד נמשכים לזה גם כשהם מבינים שזה ישרוף להם את העצמות. הם עדיין מתקרבים כי יש דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם אפילו כשהם הורסים.

אני לא מנסה לעצור את החלק הזה בי כי הוא הדבר היחיד שהיה אמיתי תמיד - החלק שלא שיקר לי רגע אחד מאז שהבנתי איך העולם עובד, ואיך אנשים מסתירים את מה שבאמת כואב להם בשביל להיראות יציבים. ואני תמיד ראיתי דרך השקר שלהם, ואולי בגלל זה אני נשאר רע אבל לפחות כן עם עצמי עד הסוף.

ותקשיבי טוב זונה, אין פה נחמה לנשמה ואין לי זמן לדמעות שלך, את עומדת מולי עם העיניים האלה שעושות כאילו את קשוחה אבל אני רואה איך את מחזיקה את הנשימה כי את יודעת טוב מאוד מי שומר על מי פה.

ואני לא צריך להרים קול ולא להזיז יד, מספיק חצי מבט ואת נמסה כמו ילדה שנתפסה עושה שטות ומנסה לשחק אותה גדולה, ואני רואה את זה, את כל הבלוף שלך, הכבוד המדומה, הפה שפתאום נהיה קטן כי המוח מבין שהוא לא מנהל כלום ברגע הזה.

את מתייצבת כאילו את מוכנה למשהו אבל הגוף שלך מספר אחרת, כואב לך כמה שזה עובר דרכך, כמה שזה מפחיד ומחרמן באותה נשימה, וזה תמיד מצחיק אותי כי את תמיד מנסה לשמור על פוזה, כאילו יש לך אופציה.

תראי אותי טוב, אני לא הילד שאת רגילה לסובב עליו אצבע, אני זה שגורם לך לשכוח איך מדברים, שמוריד ממך את האוויר בלי לגעת בך ואת אוהבת את זה.

אל תשקרי לעצמך, כל הגוף שלך צורח בלי קול "אל תעזוב אותי פה לבד עם עצמי", כי את יודעת שברגע שאני מסתובב הלב שלך נהיה עפר, אין לך פה על מי לעלות, את באה בברזל וחוזרת זוחלת.

זה לא קסם וזה לא רוע, זה פשוט מה שזה: את רואה מולך גבר שלא מזיין ת’שכל ולא מתחנן לאהבה, אני מחזיק אותך איפה שאת מפחדת להיות, וזה מדהים, כי כל פעם מחדש את חוזרת, כאילו הגוף שלך זוכר לפני הראש שלך, כאילו את לא בנויה לעולם הנחמד הזה, אלא לעיניים שלי כשהן נהיות קרות ואת סוף סוף מפסיקה לדבר ומבינה שזה המקום היחיד שבו את מפסיקה להעמיד פנים שאת מבינה דברים. 

את שונאת את זה שאני לא אומר כלום כשאני על הקצה. את מתפתלת, רוצה שאאיים, שאקלל, שתדעי מתי זה מגיע. אבל אני לא נותן לך את המתנה הזאת. אני נותן לך רק את האוויר שאני בחסד מעניק לך. 

וזה מה ששובר אותך.

את רגילה לשנאה עם מילים, לא לשתיקה שמגרדת מתחת לעור. אני יושב מעלייך ומריח את הפחד שלך, והוא נכנס לי לדם כמו סם ממכר. 

אני מרגיש אותך מתכווצת ולא יודעת אם זה עוד רגע לפני מגע רגוע או רגע לפני הסוף. היד שלי לא מחכה לפקודה מהמוח. היא כבר על הצוואר שלך.

אני לוחץ. האצבעות שלי חופרות בבשר שלך, והשתיקה שלי חופרת לך בראש.

בפנים אני מרגיש רעש של משהו נשבר בתוכי. אני לא שולט בזה, זה יוצא ממני כמו חיה שגידלתי בשקט שנים. אני אף פעם לא יודע אם אני מתעלל בך או מחסל חלק ממני דרכך.

אני יודע רק שכשהפנים שלך מתחילות להחוויר, אני מרגיש את עצמי פתאום שלם.

את שונאת אותי ברגע הזה, אבל תמיד נשארת איתי באופן טוטאלי.

את לא יודעת מה יקרה קודם - עוד אוויר או עוד לחץ כואב, ואני לא אומר לך דבר.

אני לא נותן סימנים.

אני נותן לך את החור השחור שלי, שואב אותך פנימה לתוכי עד שגם הפחד שלך מתחיל לרעוד לי בידיים. והרגע הזה, לפני שאת קורסת, לפני שאני משחרר, זה הרגע שאני הכי חי. 

בלילות אני אוהב לשתות לפעמים, אני אוהב לשבת בחושך, ואז כשהראש שלי כבד, הגוף סוחב איתו רעש שלא נגמר. כל הבלוף של שליטה, סמכות, חזק, הכול מתפזר לי בידיים כמו חול רטוב. נשאר מול המראה ילד. הוא עדיין כאן.

הילד הקטן שאף אחד לא ראה. הילד שבלע רוק בשקט, שלא יעשו מזה עניין. אני כבר גדול, כן, אבל הלב שלי לא קנה את השקר הזה אף פעם.

אני חושב על נשים שנשברו מולי. חלקן קרסו מהר מדי, מתוך פחד ריק, כזה שלא שווה כלום. זה לא מעניין אותי. זה מת. ואז הייתה אחרת, היא בכתה, אבל זה היה משהו אחר. כאילו הגוף שלה ביקש שאשאר, בלי להגיד מילה.

הדמעות שלה נפלו עלי כמו פטיש. ושם, הילד שבי, זה שלא דיבר כלום, חייך. כי סוף סוף מישהי קרסה בדיוק איפה שאני חי.

מאז אני רק בודק עד כמה אפשר לחדור לתוך נפש האדם. לא רק הגוף מעניין. אני צריך את המוח, את הפחד. אני לא מחפש חזקות או חלשות. אני מחפש את מי שמבינה שהפחד שלה זה הדלק שלי.

אני בונה להן סיוט, והן חוזרות כי זה מרגיש להן חלום.

את לא צריכה לדעת הכל, מספיק שאני כאן, קיים בעולם שלך, ואת כבר מרגישה איך הגוף שלך מתפתל מכאב, נהיה רטוב מהצלילים ומהמילים שלי.

את לא חופשייה ממני, את לא תשתחררי. את צריכה להרגיש שאת שלי.

את נשברת, נהיית כלבה מיוחמת שמתחננת למבט, לקול שלי.

תודי בזה כבר: את לא חיה בלי היחס שלי. את צל של עצמך. כל מה שיש לך - זה אני, והעונג החולה שאת מקבלת מהכאב שלי.

אז כמה את צריכה אותי לידך עכשיו? מספיק בשביל למחוק את כל ההצגות העלובות שלך לתמיד ולהתחיל לזחול?

יש נשים שמנסות לשחק משחק מולי. הן יורות מילים חזקות, מנסות להיראות מעל המשחק, כאילו הן מתבוננות מהצד, "הן מבינות הכל".

אבל כשהן עומדות מולי - כל התיאוריה הזאת מתמוססת.

הן לא רוצות באמת שליטה "מאוזנת". הן רוצות שהראש הדפוק שלהן יישבר. שהגוף יזכיר להן שהוא קטן, רועד, חסר אונים.

הן זקוקות לזה יותר ממה שהן מוכנות להודות בקול.

אני רואה את זה בעיניים שלהן. מנסות להחזיק מבט מולי כאילו זה דו קרב, אבל בסוף הידיים מתחילות להתקפל, הן לא שולטות בעצמן יותר.

הפה עוד יורה חרא, קללות, מילים יפות, הכל במקביל. הגוף שלה בוגד בה, מתחנן שאתייחס כמו בעבר, מבקש את הכאב שלי.

יש את השנייה הזאת שתמיד מגיעה - הן ממשיכות עם ההצגה, ואז זה נשבר. המילים נעלמות, הנשימה נתקעת, הגאווה נמסה כמו כלום ושום דבר.

ופתאום אין "אני רוצה" אין "אני מחליטה". יש רק פחד, קול שבור, והעיניים מבינות לבד, אין להן שליטה על הדמעות שהן כל כך אוהבות להרגיש בעיניים.

ושם זה תופס אותן. זה לא רגע שעובר. זה נחרט להן במוח.

מי שנשברת מולי, היא לא חוזרת להיות אותו דבר. אפשר לברוח מזה, אפשר לשתוק תקופה, אבל מה שעשיתי לה יושב לה בראש גם כשהיא מתכחשת לכוח שלי.

היא שלי, גם אם היא צועקת שוב ושוב שהיא לא.

אני לא יודע מה עומד מאחורי המילה הזאת ששובר אותי ככה. אולי כי אני שומע את זה רק ממי שלא רצתה להגיד, ממי שהגרון שלה נסגר לפני שזה יצא.

אני לא נדלק מהמילה, אני נדלק מהכאב שמאחוריה, אני מרגיש אותה בולעת דם כשהיא לוחשת לי אותה, היא בוגדת בעצמה, היא יודעת שזה אסור, ועדיין היא נותנת לי לגעת.

זה לא משחק בשבילי, זה לא פנטזיה חד פעמית, אני לא איזה דאדי מתוק שיחבק אותך כי חשפת את הכאב שלך, אני רוצה את הרעל, אני רוצה לדעת שנתת לי משהו שהכי קשה לתת לאנשים, שאת נשרפת מבפנים על זה שקראת לי ככה, שאת שונאת את עצמך דקה אחרי, שם אני נועל אותך, שם את לא מצליחה לשכוח את מה שנתת לי.

אני לא מחפש להיות תחליף לאף אחד, אני לא מרפא, אני לא טוב, אני חולה מזה שאת נותנת לי את מה שאסור, את הפחד, את השבר, את הזיכרון שאת לא רוצה לגעת בו, אני מחזיק אותו בידיים שלי ואת יודעת שאני לא הולך לעזוב אותו.

המילה "אבא" אצל הנשים שהכרתי היא לא משפחה, היא לא ילדות רגילה, היא סכין, היא צלקת, היא דם, וכשאת אומרת לי אותה אני יודע שזה לא סתם מילה, זה את, נקרעת מבפנים, בוחרת לתת לי את הדבר שהכי כואב לתת. באותו רגע אני אלוהים חסר רחמים, הגבר היחיד שאת מסוגלת לרצות בחיים. 

זה התחיל בקטן, סתם עוד ויכוח מסריח, את צורחת לי באוזן כאילו אני חירש, אני מנסה לשתוק אבל את לא עוצרת, את דוחפת עוד מילה ועוד אחת ואני כבר לא שומע כלום חוץ מהדם בראש.

אני קם, הכיסא כמעט עף, את בוהה בי בשניה הזאת עם החיוך המגעיל הזה שלך ואני מרגיש שאני מתפוצץ.

אני מתקרב יותר מדי לפנים שלך ואת עוד אומרת "מה תעשה עכשיו? מה?" בקול מזלזל, ואני דופק לך את הפנים אחורה, מחזיק אותך שלא תזוזי. היד שלי על הלחיים שלך, לוחצת, ואת מנסה לדבר אבל עכשיו יוצא לך רק אוויר חם מהפה.

אני צועק "סתמי כבר, סתמי, בת זונה פתטית" והקול שלי חנוק, לא של שולט גדול, של חולה שאין לו מוח.

הראש שלך נדפק קצת אחורה, אני רואה את הפחד האמיתי בפנים שלך וזה נותן לי נשימה, כאילו את יודעת שזו הדרך היחידה לסיים את הריב, להפוך את הפחד שלך לפורקן שלי.

את מתכווצת לאפס, לא צועקת כמו לפני שניה, אין זכר לאישה שעמדה מולי לפני 2 דקות, העיניים שלך רועדות, אולי אלו דמעות, ואני לוחץ עוד יותר, עד שאת לא מצליחה לבלוע את הרוק שלך, עד שאת מבינה שזה לא משחק, שזה אני, דפוק, אלים, ושהפחד שלך זה הדבר היחיד שמחזיק אותי רגוע יחסית.

ומה את עושה? נדבקת אליי כאילו חיבוק מסכן שלך יכול לכבות אותי, את חולת נפש את מבינה?

אני קורע לך את השיער, הראש שלך עף אחורה ואת מתפתלת לנשק אותי, כאילו איזה ליקוק עלוב שלך יגרום לי לשכוח שאני רוצה למחוק לך את החיוך מהפנים. 

את לא מבינה שאני קורא אותך, את חיה על זה שאני אתפוצץ, את לא רוצה שאשלוט במעשים שלי, את רוצה אותי חרא אלים, אני מכיר את כל הסרטים העלובים שאת מביימת.

את מניפולטיבית חולנית, זה עושה לך את זה, זה שורף אותך כשאני לא מתעצבן עד הסוף כמו שדמיינת בראש המטומטם שלך.

יש רגעים שאת משחקת אותה קשוחה, "אני לא מפחדת מאף אחד", אבל אני רואה את האמת, אני רואה ילדה שבורה, כלבה מסכנה שמתחננת לעוד סטירה, לעוד חניקה, לעוד מכל מה שאעשה לה, העיקר שלא תישאר לבד עם עצמה.

בשלב הזה איבדתי את זה.

אני צועק לך בפנים, הקול שלי נשבר:

"את הזונה שלי, זה כל מה שאת תהיי. את לא תראי לעולם אהבה ממני כי את מחפשת קיר לדפוק עליו את הראש בעצבים. וזה אני. אני הקיר. אני העצבים. הנבל הראשי. זה מה יש. זה כל מה שיש לך בחיים."