ותקשיבי טוב זונה, אין פה נחמה לנשמה ואין לי זמן לדמעות שלך, את עומדת מולי עם העיניים האלה שעושות כאילו את קשוחה אבל אני רואה איך את מחזיקה את הנשימה כי את יודעת טוב מאוד מי שומר על מי פה.
ואני לא צריך להרים קול ולא להזיז יד, מספיק חצי מבט ואת נמסה כמו ילדה שנתפסה עושה שטות ומנסה לשחק אותה גדולה, ואני רואה את זה, את כל הבלוף שלך, הכבוד המדומה, הפה שפתאום נהיה קטן כי המוח מבין שהוא לא מנהל כלום ברגע הזה.
את מתייצבת כאילו את מוכנה למשהו אבל הגוף שלך מספר אחרת, כואב לך כמה שזה עובר דרכך, כמה שזה מפחיד ומחרמן באותה נשימה, וזה תמיד מצחיק אותי כי את תמיד מנסה לשמור על פוזה, כאילו יש לך אופציה.
תראי אותי טוב, אני לא הילד שאת רגילה לסובב עליו אצבע, אני זה שגורם לך לשכוח איך מדברים, שמוריד ממך את האוויר בלי לגעת בך ואת אוהבת את זה.
אל תשקרי לעצמך, כל הגוף שלך צורח בלי קול "אל תעזוב אותי פה לבד עם עצמי", כי את יודעת שברגע שאני מסתובב הלב שלך נהיה עפר, אין לך פה על מי לעלות, את באה בברזל וחוזרת זוחלת.
זה לא קסם וזה לא רוע, זה פשוט מה שזה: את רואה מולך גבר שלא מזיין ת’שכל ולא מתחנן לאהבה, אני מחזיק אותך איפה שאת מפחדת להיות, וזה מדהים, כי כל פעם מחדש את חוזרת, כאילו הגוף שלך זוכר לפני הראש שלך, כאילו את לא בנויה לעולם הנחמד הזה, אלא לעיניים שלי כשהן נהיות קרות ואת סוף סוף מפסיקה לדבר ומבינה שזה המקום היחיד שבו את מפסיקה להעמיד פנים שאת מבינה דברים.