אני מכיר את עצמי יותר מדי טוב כדי לשקר לעצמי, וכל פעם שאני חושב שאולי אשתנה, משהו בי צוחק עליי ומזכיר לי שיש בי חלק שלא נרגע עד שהוא מכאיב למשהו. גם אם זה רק מילה שנזרקת למישהו שלא מוכן או פנים של אישה שנפתחת מהר מדי ואני רואה את כל מה שהיא ניסתה להסתיר.
הרוע שלי לא צועק ולא מתפרץ לשום מקום, הוא מסתובב אצלי בראש כמו חיה שמבינה את הבעלים שלה יותר מדי ונכנס לפינות שאדם רגיל לא היה מעז לטייל בהן בלי להיבהל מעצמו, והוא יודע למצוא בדיוק את המקום שבו אדם מתחיל להתפרק מבפנים עוד לפני שהוא מבין שהוא כבר בדרך למטה.
אני רואה פחד באנשים כמו שמישהו אחר רואה צבע בעיניים. זה לא מאמץ זה פשוט חלק ממני כמו נשימה, וכשאני מזהה פגיעה אני יודע איפה ללחוץ כדי להרחיב אותה. בלי כוונה של נקמה, זה מתוך סקרנות כמעט קלינית שגורמת לי לרצות להבין איך אדם נראה כשהוא לובש את עצמו בלי השקרים שלו.
ההרס שאני מביא לא מגיע מצעקות או מכות, הוא מגיע מהיכולת להוציא ממישהו את האמת שהוא שמר לעצמו שנים עם מילה אחת במקום הנכון ובזמן הלא נכון. ואני רואה איך זה מטלטל אנשים יותר מכל כוח פיזי שיכלתי לתת, כי מילים ברגע הנכון שוברות הרבה יותר ממה שאנשים מוכנים להודות.
אני יודע שאני רע ואני לא אומר את זה כמו כותרת דרמטית, אלא כמו עובדה ביולוגית שאני חי איתה בלי לנסות לשנות. כי כל ניסיון להיות עדין תמיד התפרק לי בידיים כמו חומר שלא מחזיק צורה. ואני לא מחפש פשרה או רכות שמדביקים עליה טפט של נחמדות, אני מחפש רק את מה שאמיתי גם אם זה יוצא אלים עקום וכואב יותר ממה שצריך להיות.
הפגם שלי פשוט כמו נשימה ואני חי איתו בלי להתנצל, כי אני לא מסוגל להרגיש משהו במנות קטנות כמו שמלמדים ילדים. אצלי הכול מגיע בצורת קצה חד מדי שחותך את מי שמתקרב ואנשים תמיד נמשכים לזה גם כשהם מבינים שזה ישרוף להם את העצמות. הם עדיין מתקרבים כי יש דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם אפילו כשהם הורסים.
אני לא מנסה לעצור את החלק הזה בי כי הוא הדבר היחיד שהיה אמיתי תמיד - החלק שלא שיקר לי רגע אחד מאז שהבנתי איך העולם עובד, ואיך אנשים מסתירים את מה שבאמת כואב להם בשביל להיראות יציבים. ואני תמיד ראיתי דרך השקר שלהם, ואולי בגלל זה אני נשאר רע אבל לפחות כן עם עצמי עד הסוף.