את שונאת את זה שאני לא אומר כלום כשאני על הקצה. את מתפתלת, רוצה שאאיים, שאקלל, שתדעי מתי זה מגיע. אבל אני לא נותן לך את המתנה הזאת. אני נותן לך רק את האוויר שאני בחסד מעניק לך.
וזה מה ששובר אותך.
את רגילה לשנאה עם מילים, לא לשתיקה שמגרדת מתחת לעור. אני יושב מעלייך ומריח את הפחד שלך, והוא נכנס לי לדם כמו סם ממכר.
אני מרגיש אותך מתכווצת ולא יודעת אם זה עוד רגע לפני מגע רגוע או רגע לפני הסוף. היד שלי לא מחכה לפקודה מהמוח. היא כבר על הצוואר שלך.
אני לוחץ. האצבעות שלי חופרות בבשר שלך, והשתיקה שלי חופרת לך בראש.
בפנים אני מרגיש רעש של משהו נשבר בתוכי. אני לא שולט בזה, זה יוצא ממני כמו חיה שגידלתי בשקט שנים. אני אף פעם לא יודע אם אני מתעלל בך או מחסל חלק ממני דרכך.
אני יודע רק שכשהפנים שלך מתחילות להחוויר, אני מרגיש את עצמי פתאום שלם.
את שונאת אותי ברגע הזה, אבל תמיד נשארת איתי באופן טוטאלי.
את לא יודעת מה יקרה קודם - עוד אוויר או עוד לחץ כואב, ואני לא אומר לך דבר.
אני לא נותן סימנים.
אני נותן לך את החור השחור שלי, שואב אותך פנימה לתוכי עד שגם הפחד שלך מתחיל לרעוד לי בידיים. והרגע הזה, לפני שאת קורסת, לפני שאני משחרר, זה הרגע שאני הכי חי.