בלילות אני אוהב לשתות לפעמים, אני אוהב לשבת בחושך, ואז כשהראש שלי כבד, הגוף סוחב איתו רעש שלא נגמר. כל הבלוף של שליטה, סמכות, חזק, הכול מתפזר לי בידיים כמו חול רטוב. נשאר מול המראה ילד. הוא עדיין כאן.
הילד הקטן שאף אחד לא ראה. הילד שבלע רוק בשקט, שלא יעשו מזה עניין. אני כבר גדול, כן, אבל הלב שלי לא קנה את השקר הזה אף פעם.
אני חושב על נשים שנשברו מולי. חלקן קרסו מהר מדי, מתוך פחד ריק, כזה שלא שווה כלום. זה לא מעניין אותי. זה מת. ואז הייתה אחרת, היא בכתה, אבל זה היה משהו אחר. כאילו הגוף שלה ביקש שאשאר, בלי להגיד מילה.
הדמעות שלה נפלו עלי כמו פטיש. ושם, הילד שבי, זה שלא דיבר כלום, חייך. כי סוף סוף מישהי קרסה בדיוק איפה שאני חי.
מאז אני רק בודק עד כמה אפשר לחדור לתוך נפש האדם. לא רק הגוף מעניין. אני צריך את המוח, את הפחד. אני לא מחפש חזקות או חלשות. אני מחפש את מי שמבינה שהפחד שלה זה הדלק שלי.
אני בונה להן סיוט, והן חוזרות כי זה מרגיש להן חלום.