יש נשים שמנסות לשחק משחק מולי. הן יורות מילים חזקות, מנסות להיראות מעל המשחק, כאילו הן מתבוננות מהצד, "הן מבינות הכל".
אבל כשהן עומדות מולי - כל התיאוריה הזאת מתמוססת.
הן לא רוצות באמת שליטה "מאוזנת". הן רוצות שהראש הדפוק שלהן יישבר. שהגוף יזכיר להן שהוא קטן, רועד, חסר אונים.
הן זקוקות לזה יותר ממה שהן מוכנות להודות בקול.
אני רואה את זה בעיניים שלהן. מנסות להחזיק מבט מולי כאילו זה דו קרב, אבל בסוף הידיים מתחילות להתקפל, הן לא שולטות בעצמן יותר.
הפה עוד יורה חרא, קללות, מילים יפות, הכל במקביל. הגוף שלה בוגד בה, מתחנן שאתייחס כמו בעבר, מבקש את הכאב שלי.
יש את השנייה הזאת שתמיד מגיעה - הן ממשיכות עם ההצגה, ואז זה נשבר. המילים נעלמות, הנשימה נתקעת, הגאווה נמסה כמו כלום ושום דבר.
ופתאום אין "אני רוצה" אין "אני מחליטה". יש רק פחד, קול שבור, והעיניים מבינות לבד, אין להן שליטה על הדמעות שהן כל כך אוהבות להרגיש בעיניים.
ושם זה תופס אותן. זה לא רגע שעובר. זה נחרט להן במוח.
מי שנשברת מולי, היא לא חוזרת להיות אותו דבר. אפשר לברוח מזה, אפשר לשתוק תקופה, אבל מה שעשיתי לה יושב לה בראש גם כשהיא מתכחשת לכוח שלי.
היא שלי, גם אם היא צועקת שוב ושוב שהיא לא.