אני לא יודע מה עומד מאחורי המילה הזאת ששובר אותי ככה. אולי כי אני שומע את זה רק ממי שלא רצתה להגיד, ממי שהגרון שלה נסגר לפני שזה יצא.
אני לא נדלק מהמילה, אני נדלק מהכאב שמאחוריה, אני מרגיש אותה בולעת דם כשהיא לוחשת לי אותה, היא בוגדת בעצמה, היא יודעת שזה אסור, ועדיין היא נותנת לי לגעת.
זה לא משחק בשבילי, זה לא פנטזיה חד פעמית, אני לא איזה דאדי מתוק שיחבק אותך כי חשפת את הכאב שלך, אני רוצה את הרעל, אני רוצה לדעת שנתת לי משהו שהכי קשה לתת לאנשים, שאת נשרפת מבפנים על זה שקראת לי ככה, שאת שונאת את עצמך דקה אחרי, שם אני נועל אותך, שם את לא מצליחה לשכוח את מה שנתת לי.
אני לא מחפש להיות תחליף לאף אחד, אני לא מרפא, אני לא טוב, אני חולה מזה שאת נותנת לי את מה שאסור, את הפחד, את השבר, את הזיכרון שאת לא רוצה לגעת בו, אני מחזיק אותו בידיים שלי ואת יודעת שאני לא הולך לעזוב אותו.
המילה "אבא" אצל הנשים שהכרתי היא לא משפחה, היא לא ילדות רגילה, היא סכין, היא צלקת, היא דם, וכשאת אומרת לי אותה אני יודע שזה לא סתם מילה, זה את, נקרעת מבפנים, בוחרת לתת לי את הדבר שהכי כואב לתת. באותו רגע אני אלוהים חסר רחמים, הגבר היחיד שאת מסוגלת לרצות בחיים.