זה התחיל בקטן, סתם עוד ויכוח מסריח, את צורחת לי באוזן כאילו אני חירש, אני מנסה לשתוק אבל את לא עוצרת, את דוחפת עוד מילה ועוד אחת ואני כבר לא שומע כלום חוץ מהדם בראש.
אני קם, הכיסא כמעט עף, את בוהה בי בשניה הזאת עם החיוך המגעיל הזה שלך ואני מרגיש שאני מתפוצץ.
אני מתקרב יותר מדי לפנים שלך ואת עוד אומרת "מה תעשה עכשיו? מה?" בקול מזלזל, ואני דופק לך את הפנים אחורה, מחזיק אותך שלא תזוזי. היד שלי על הלחיים שלך, לוחצת, ואת מנסה לדבר אבל עכשיו יוצא לך רק אוויר חם מהפה.
אני צועק "סתמי כבר, סתמי, בת זונה פתטית" והקול שלי חנוק, לא של שולט גדול, של חולה שאין לו מוח.
הראש שלך נדפק קצת אחורה, אני רואה את הפחד האמיתי בפנים שלך וזה נותן לי נשימה, כאילו את יודעת שזו הדרך היחידה לסיים את הריב, להפוך את הפחד שלך לפורקן שלי.
את מתכווצת לאפס, לא צועקת כמו לפני שניה, אין זכר לאישה שעמדה מולי לפני 2 דקות, העיניים שלך רועדות, אולי אלו דמעות, ואני לוחץ עוד יותר, עד שאת לא מצליחה לבלוע את הרוק שלך, עד שאת מבינה שזה לא משחק, שזה אני, דפוק, אלים, ושהפחד שלך זה הדבר היחיד שמחזיק אותי רגוע יחסית.
ומה את עושה? נדבקת אליי כאילו חיבוק מסכן שלך יכול לכבות אותי, את חולת נפש את מבינה?
אני קורע לך את השיער, הראש שלך עף אחורה ואת מתפתלת לנשק אותי, כאילו איזה ליקוק עלוב שלך יגרום לי לשכוח שאני רוצה למחוק לך את החיוך מהפנים.
את לא מבינה שאני קורא אותך, את חיה על זה שאני אתפוצץ, את לא רוצה שאשלוט במעשים שלי, את רוצה אותי חרא אלים, אני מכיר את כל הסרטים העלובים שאת מביימת.
את מניפולטיבית חולנית, זה עושה לך את זה, זה שורף אותך כשאני לא מתעצבן עד הסוף כמו שדמיינת בראש המטומטם שלך.
יש רגעים שאת משחקת אותה קשוחה, "אני לא מפחדת מאף אחד", אבל אני רואה את האמת, אני רואה ילדה שבורה, כלבה מסכנה שמתחננת לעוד סטירה, לעוד חניקה, לעוד מכל מה שאעשה לה, העיקר שלא תישאר לבד עם עצמה.
בשלב הזה איבדתי את זה.
אני צועק לך בפנים, הקול שלי נשבר:
"את הזונה שלי, זה כל מה שאת תהיי. את לא תראי לעולם אהבה ממני כי את מחפשת קיר לדפוק עליו את הראש בעצבים. וזה אני. אני הקיר. אני העצבים. הנבל הראשי. זה מה יש. זה כל מה שיש לך בחיים."