אני נזכר בה וזה מרגיש כאילו אני מחזיק לה את הגרון עכשיו, היד שלי חמה, והיא קפואה. הגוף שלה בועט מאימה, מנסה לברוח, אבל כל בעיטה שלה רק מדביקה אותה אלי יותר.
אני שומע את הנשימה שלה נקרעת באמצע, זה צליל שממלא - זה מוזיקה של טירוף, של כאב, של חיים שמתכווצים מתחת לכף היד שלי.
אני מתפוצץ מבפנים כשזה קורה. זה אלים בדרך שלי, אני יודע, זה סדיסטי, זה לא הכי טבעי להבין, זה חולני, מפחיד.
אבל בתוך כל זה אני שומע את הנשימות שלה, אני חולה אינטימיות ברגעים חסרי אונים, אני מרגיש כל רעד שלה כאילו זה שלי. אני לא סתם מחזיק אותה, אני מחזיק את עצמי דרכה, היא גורמת לי להרגיש שאני חי.
העיניים שלה מתגלגלות, ואני נרגע מיד. דווקא כשאני רואה אותה מתרסקת, אני נהיה שקט, כאילו כל החרא בראש שלי נסגר ברגע הזה.
אין יותר מחשבות, אין סיוטים, אין עולם מעבר לחדר הזה, רק הצעקה שהיא מנסה לשחרר קיימת בינינו. רק הרגע שהיא מעוררת את הטירוף הזה.
אני לא רובוט מסתורי, אני לא דמות מסרט. בסוף אני סתם סדיסט עם אינטליגנציה ויותר מדי טראומות. אני דפוק לגמרי, שבור בלי תקנה, עם זין גדול ולב יותר מדי שחור.
נכון, הבנת טוב, אני לא מחפש להרים אותה מהשפל ולעשות אותה טובה יותר לאחרים, אני גם לא מחפש רק למחוק אותה כל פעם מחדש.
אני אוהב להרגיש אותה נחנקת מתחת לידיים שלי. זה לא "משחק שליטה", זו דרך חיים. בהסכמה מלאה, בשני הצדדים.
היד שלי משתחררת, והיא נופלת כאילו גזרתי לה את החוטים שהיו מחוברים לנשמה שלי. הנשימות שלה קרועות, זה קצת חצי שיעול, חצי בכי חנוק.
הרצפה סופגת את הרוק שלה ואני עומד מעליה, מתנדנד בין לרחם עליה או להמשיך.
הגוף שלה מתחיל לרעוד, היא נראית שבורה מדי, ואני מרגיש משהו מוזר, כאילו נפתח לי חור בחזה.
הלב שלי דופק חזק, ואיזה קול נשמע לי בראש, שאומר לי: "תרים אותה, תלטף לה את הפנים, תחבק את הקטנה הזאת שנתנה לך לשבור אותה לרסיסים".
אבל אותו קול דפוק אחרי שניה דורש ממני: "תזיין אותה בתחת כבר, בדיוק ככה, כשהיא שבורה ותעשה הכל בשביל קצת אוויר וחמלה אבהית. תלחץ שוב על הפצעים בנפש שלה, תראה כמה רחוק היא רוצה ויכולה ללכת רק כדי לרצות את דמות האבא שהיא רואה בך".
אני מתבונן בה שניות ארוכות, היא שוכבת כמו כלבה מסכנה, יפה במוות הזמני שהענקתי לה, מכוערת מהדמעות שנשפכות לה מהעיניים כאילו היא לא מאוננת על דברים שאני בחיים לא אבין.
ואני כל כך רוצה למחוק לה את הדמעה ביד אחת, וברגע הבא למעוך לה את הפנים ולהזכיר לה מי היא.
זה אני.
מניאק שלא יאהב אותה בחיים אבל עם לב רגיש שנקרע מכל צליל בכי שלה. אבל במקום לתקן, שוב ושוב מחפש להזכיר לה שהיא רק הכלבה שלי.
כי הרחמים שלי מסריחים מאלימות, והאלימות שלי מלאה ברחמים.
אני לא שולט במחשבות שלי, אבל אני שולט במעשים שלי. אני יודע שהיא רוצה את זה, היא התחננה לדברים יותר גרועים שידעתי שהיא לא תצליח להרים את עצמה מהם.
כשהכל נגמר, אני יודע דבר אחד: היא לא הולכת ממני לשום מקום לא משנה מה יקרה בחדר הזה.
גם כשהיא על הרצפה, עלובה, גם כשהיא חצי שום דבר, היא שלי.
היא יודעת את זה. היא צריכה את זה ואני נהנה מזה.