כמה אפשר להסביר לך, אני לא קיים כדי להציל אותך יא דפוקה. אין לי מושג איך בכלל מצילים דבר כמוך, אולי אני בקושי מחזיק את עצמי בחיים.
אני לא עושה הצגות, אני לא איזה נסיך אפל מהסיפורים, אני חרא של בן אדם, פגום, מעוות, אני רק יודע להרוס דברים. לפתוח לך סדקים, לחשוף עוד סודות שכמעט הצלחת להחביא ממני ולדחוף אצבעות לפצעים שלך עד שאת צורחת שאפסיק.
וזה מה שאני רוצה לראות תמיד, אותך רועדת, מתפרקת ולא מצליחה לספר שקרים. זה יכאיב לך לשקר לי. אפילו שקר תמים.
אני לא רוצה אותך יפה ומושלמת, יופי זה פייק, אני רוצה את האמת שלך, היחידה. האמת המכוערת, המפורקת, עם כל הדמעות שלא יצאו לך בלילה כשחשבת שאת חזקה מולי.
עם כל הצעקות שנתקעו לך בגרון שנים, עם כל המחשבות המעוותות בראש שמזיינות אותך מבפנים. זה מה שמעניין אותי. זה מה שעושה אותך שלי.
כולם מעדיפים לשבת בסלון עם חיוך מזוייף ולשנוא אחד את השני. אני לא רוצה את זה.
אני רוצה אותך חולה, חולה בראש, מזיעה מפחד, נמרחת לי על הרצפה כי אין לך כבר במה להיאחז חוץ בי. ככה את שווה לי משהו.
ואני לא משחק אותה קדוש. אני לא איזה דמות שאפשר להבין, אני בן זונה אמיתי, עם חורים בלב, עם מוח שרוף, ואני לא מתבייש בעצמי.
את לא פחות גרועה ממני, אולי יותר, וזה מה שעושה אותנו אמת. כשאני רואה אותך קורסת ומחייכת אני לא לבד, אני לא היחיד שחי על הקצה, על שאריות של כאב.
וזה לא רומן, זה לא אגדה עם סוף מאושר. זה סיפור רע, שחור, עם יותר צלקות מרגעים יפים. אבל זה שלנו. וזה הכי אמיתי שאני יכול לתת לך.