הסכמה מלאה

אני נזכר בה וזה מרגיש כאילו אני מחזיק לה את הגרון עכשיו, היד שלי חמה, והיא קפואה. הגוף שלה בועט מאימה, מנסה לברוח, אבל כל בעיטה שלה רק מדביקה אותה אלי יותר.

אני שומע את הנשימה שלה נקרעת באמצע, זה צליל שממלא - זה מוזיקה של טירוף, של כאב, של חיים שמתכווצים מתחת לכף היד שלי.

אני מתפוצץ מבפנים כשזה קורה. זה אלים בדרך שלי, אני יודע, זה סדיסטי, זה לא הכי טבעי להבין, זה חולני, מפחיד. 

אבל בתוך כל זה אני שומע את הנשימות שלה, אני חולה אינטימיות ברגעים חסרי אונים, אני מרגיש כל רעד שלה כאילו זה שלי. אני לא סתם מחזיק אותה, אני מחזיק את עצמי דרכה, היא גורמת לי להרגיש שאני חי.

העיניים שלה מתגלגלות, ואני נרגע מיד. דווקא כשאני רואה אותה מתרסקת, אני נהיה שקט, כאילו כל החרא בראש שלי נסגר ברגע הזה.

אין יותר מחשבות, אין סיוטים, אין עולם מעבר לחדר הזה, רק הצעקה שהיא מנסה לשחרר קיימת בינינו. רק הרגע שהיא מעוררת את הטירוף הזה. 

אני לא רובוט מסתורי, אני לא דמות מסרט. בסוף  אני סתם סדיסט עם אינטליגנציה ויותר מדי טראומות. אני דפוק לגמרי, שבור בלי תקנה, עם זין גדול ולב יותר מדי שחור.

נכון, הבנת טוב, אני לא מחפש להרים אותה מהשפל ולעשות אותה טובה יותר לאחרים, אני גם לא מחפש רק למחוק אותה כל פעם מחדש.

אני אוהב להרגיש אותה נחנקת מתחת לידיים שלי. זה לא "משחק שליטה", זו דרך חיים. בהסכמה מלאה, בשני הצדדים.

היד שלי משתחררת, והיא נופלת כאילו גזרתי לה את החוטים שהיו מחוברים לנשמה שלי. הנשימות שלה קרועות, זה קצת חצי שיעול, חצי בכי חנוק.

הרצפה סופגת את הרוק שלה ואני עומד מעליה, מתנדנד בין לרחם עליה או להמשיך.

הגוף שלה מתחיל לרעוד, היא נראית שבורה מדי, ואני מרגיש משהו מוזר, כאילו נפתח לי חור בחזה.

הלב שלי דופק חזק, ואיזה קול נשמע לי בראש, שאומר לי: "תרים אותה, תלטף לה את הפנים, תחבק את הקטנה הזאת שנתנה לך לשבור אותה לרסיסים".

אבל אותו קול דפוק אחרי שניה דורש ממני: "תזיין אותה בתחת כבר, בדיוק ככה, כשהיא שבורה ותעשה הכל בשביל קצת אוויר וחמלה אבהית. תלחץ שוב על הפצעים בנפש שלה, תראה כמה רחוק היא רוצה ויכולה ללכת רק כדי לרצות את דמות האבא שהיא רואה בך".

אני מתבונן בה שניות ארוכות, היא שוכבת כמו כלבה מסכנה, יפה במוות הזמני שהענקתי לה, מכוערת מהדמעות שנשפכות לה מהעיניים כאילו היא לא מאוננת על דברים שאני בחיים לא אבין.

ואני כל כך רוצה למחוק לה את הדמעה ביד אחת, וברגע הבא למעוך לה את הפנים ולהזכיר לה מי היא.

זה אני.

מניאק שלא יאהב אותה בחיים אבל עם לב רגיש שנקרע מכל צליל בכי שלה. אבל במקום לתקן, שוב ושוב מחפש להזכיר לה שהיא רק הכלבה שלי.

כי הרחמים שלי מסריחים מאלימות, והאלימות שלי מלאה ברחמים.

אני לא שולט במחשבות שלי, אבל אני שולט במעשים שלי. אני יודע שהיא רוצה את זה, היא התחננה לדברים יותר גרועים שידעתי שהיא לא תצליח להרים את עצמה מהם. 

כשהכל נגמר, אני יודע דבר אחד: היא לא הולכת ממני לשום מקום לא משנה מה יקרה בחדר הזה.

גם כשהיא על הרצפה, עלובה, גם כשהיא חצי שום דבר, היא שלי.

היא יודעת את זה. היא צריכה את זה ואני נהנה מזה. 

כמה אפשר להסביר לך, אני לא קיים כדי להציל אותך יא דפוקה. אין לי מושג איך בכלל מצילים דבר כמוך, אולי אני בקושי מחזיק את עצמי בחיים.

אני לא עושה הצגות, אני לא איזה נסיך אפל מהסיפורים, אני חרא של בן אדם, פגום, מעוות, אני רק יודע להרוס דברים. לפתוח לך סדקים, לחשוף עוד סודות שכמעט הצלחת להחביא ממני ולדחוף אצבעות לפצעים שלך עד שאת צורחת שאפסיק.

וזה מה שאני רוצה לראות תמיד, אותך רועדת, מתפרקת ולא מצליחה לספר שקרים. זה יכאיב לך לשקר לי. אפילו שקר תמים. 

אני לא רוצה אותך יפה ומושלמת, יופי זה פייק, אני רוצה את האמת שלך, היחידה. האמת המכוערת, המפורקת, עם כל הדמעות שלא יצאו לך בלילה כשחשבת שאת חזקה מולי.

עם כל הצעקות שנתקעו לך בגרון שנים, עם כל המחשבות המעוותות בראש שמזיינות אותך מבפנים. זה מה שמעניין אותי. זה מה שעושה אותך שלי.

כולם מעדיפים לשבת בסלון עם חיוך מזוייף ולשנוא אחד את השני. אני לא רוצה את זה.

אני רוצה אותך חולה, חולה בראש, מזיעה מפחד, נמרחת לי על הרצפה כי אין לך כבר במה להיאחז חוץ בי. ככה את שווה לי משהו.

ואני לא משחק אותה קדוש. אני לא איזה דמות שאפשר להבין, אני בן זונה אמיתי, עם חורים בלב, עם מוח שרוף, ואני לא מתבייש בעצמי.

את לא פחות גרועה ממני, אולי יותר, וזה מה שעושה אותנו אמת. כשאני רואה אותך קורסת ומחייכת אני לא לבד, אני לא היחיד שחי על הקצה, על שאריות של כאב.

וזה לא רומן, זה לא אגדה עם סוף מאושר. זה סיפור רע, שחור, עם יותר צלקות מרגעים יפים. אבל זה שלנו. וזה הכי אמיתי שאני יכול לתת לך.

אני לא פה ללטף אותך בימים עצובים. אני דופק את הפרצוף שלך לרצפה, תופס בחולצה שלך, גורר אותך כמו כלום.

היד שלי על הגרון שלך סוגרת לך את האוויר, את מגרדת לי את הידיים, נלחמת בי שנייה ואני רואה בעיניים שלך שזה לא פחד, זה רעב ליותר. כל תנועה שלך זה לא לברוח מזה, זה לרצות עוד מזה.

אני בועט לך בירך, מסובב אותך על הצד, את גונחת מכאב ואני יודע שאת נרטבת מזה. כן, את נראית כאילו אני שובר אותך, אבל שנינו יודעים, את זאת שבחרת להימחק פה.

אני קושר אותך, סוגר לך את הפה עם היד, קורע לך את השאריות של הכבוד המדומיין שלך. לא לקחתי ממך כלום. את בעצמך דחפת לי את זה לידיים. כי את יודעת שדווקא ברגע שאני מוחק אותך, את הכי חיה שיש.

ואל תספרי לעצמך סיפורים לפני שינה, את לא קורבן, את מתה על זה.

כל מכה זה סימן שזיהיתי אותך נכון. כל חניקה זה תזכורת מי את באמת.

ואת מחייכת מבפנים, גם כשאת בוכה.

את מספרת לעצמך מעשייה ואני יושב ונותן לך להאמין בה, עד שהמוח שלך מתבלבל.

את לא מבינה שאני זה ששותל לך את המילים בראש עוד לפני שהוצאת אותן מהפה. את חושבת שזה את שמדברת, אבל כל משפט שלך הוא הד.

אני מבלבל אותך בכוונה. נותן לך להרגיש שניצחת אותי, שהצלחת להסתיר משהו עלוב, ואז אני מזכיר לך פרט קטן, כזה שאפילו את שכחת. 

ואת יודעת שאני לא באמת צריך לעשות משהו מיוחד בשביל לשבור אותך. מספיק לתת לך לדבר, לשקר לעצמך, ואז להסתכל עלייך עד שהמוח שלך קורס מהמבוכה.

את לא מבינה שאני זה שמזין לך את המחשבות, שאני הבעלים של הקול שאת חושבת שהוא שלך. כל מה שאת מספרת זה חומר שאני לוקח, מערבב, מוחק ומחזיר לך אותו מעוות.

אני לא מתרגש מהכאב שלך, אני נהנה מהשתיקה שאחריו, מהרגע שבו הראש שלך מחפש מה לספר לעצמו ומגלה ריקנות.

את מבינה שאני לא מקשיב לך, אני מקלף אותך. כל משפט שאת בונה אני משתמש בו כדי למחוק לך את ההיגיון.

זה כאב במוח. את שונאת את עצמך על כל מחשבה חדשה, כי את לא יודעת אם היא שלך או שלי. את לא יודעת איפה נגמר השקר שלך ומתחיל השקר שלי.

אני מכניס לך סדק במחשבה, והיא מתפשטת. כשאת מסתכלת עליי בעיניים דומעות, את לא יודעת אם בכלל יש לך מציאות מחוץ למה שאני אומר.

לאט לאט את פשוט נמחקת. 

זה להיות שלי.

אני לא מתנצל. לא על מה שאני רואה, ולא על מה שאני עושה איתך כשאני רואה את זה.

את חושבת שהחיים שלך הם שלך. שאת בוחרת, מחליטה, בונה לעצמך קירות. את לא קולטת כמה קל לי לפרק לך את כל זה בלי לגעת אפילו בקצה של הגוף שלך.

אני לא צריך לצעוק עלייך. אני לא צריך להרביץ לך. מספיק שאני מסתכל. מספיק שאני שותק. הכוח שלי נכנס לך לדם, מפרק לך את כל ההסברים שגידלת לעצמך כדי להרגיש שאת בשליטה.

אני יודע איפה לשבור אותך לא במקום שאת מצפה, לא בפצע שאת מציגה לכולם. אני תמיד נכנס מתחת לשכבות שאת בעצמך לא רוצה לראות בעצמך, ומראה לך שמה שהכי מפחיד אותך זה לא אני בכלל. זה את.

הרי זה כל הקטע. את לא מפחדת ממני. את מפחדת מעצמך כשאני שם.

אני מזכיר לך שאת לא באמת בסדר. שאת לא באמת החלמת. שאת לא התחזקת. כל מה שבנית זה חרא יפה עטוף יפה עם סרט יפה אבל בפנים את עדיין הילדה שמתחננת שיראו אותה שגם כשהיא צורחת אף אחד לא עוצר לבדוק האם היא בסדר.

את שונאת/אוהבת אותי כי אני לא מציל אותך. ואת חוזרת אליי כי אני היחיד שלא משקר לך. אני לא מחבק את הכאב שלך אני חופר בו. מזיין אותו. 

אני לא מכסה לך את העיניים כשזה קורה, אני מאלץ אותך לראות את עצמך. ואז את קולטת זה לא אני שעושה לך את זה. זה את. אני רק האצבע שמחזיקה לך את הראש מול המראה עד שאת מפסיקה לברוח מהאפלה שלי.

"תסתכלי על עצמך," אני לוחש לה לתוך האוזן, "תראי איך את נראית כשאני דופק לך את כל האוויר החוצה"

היא בוכה בקול, והבכי שלה רטוב יותר מהכוס שלה.

אני מגביר קצב, נותן לה להרגיש שאני לא מחפש לגמור מהר, אני מחפש למחוק לה את הפנים עד שהיא לא מזהה את עצמה.

ואז, כשהיא כבר נשברת, כשהגוף שלה רועד כולו והגרון שלה מתכווץ לי על הזין, אני גומר עמוק בגרון שלה, מחזיק אותה עד הסוף, בלי לעצום עיניים, בלי להפסיק להביט בה.

אני מחזיק אותה במקום שלא תוכל לברוח. אחרי זה אני נותן לה להחליק לרצפה, על הברכיים, הפנים שלה אדומות, הרוק שלה והזרע שלי ביחד נוזלים מהפה שלה.

אני לא מנחם אותה. אני רק מסתכל עליה מלמעלה ונותן לה להבין - היא לא בת זוג, היא לא הילדה הכי טובה שהיתה לי, היא לא מיוחדת בעיניי. היא כלי.

היא כל מה שאגיד לה להיות והיא חייבת להסתפק בזה. להשלים עם אהבה חד צדדית שלא תחזור אליה אף פעם.

אני לא רוצה את החלק היפה שלך. הוא לא שייך לי והוא לא מעניין אותי. את יכולה לשמור אותו לאנשים שמחפשים לאהוב אותך מהסיבות הנכונות.

אני מחפש את מה שאת קוברת מתחת, את מה שאת לא מראה לאף אחד. את המקום שאת מתביישת להודות שקיים, שם את קורעת את עצמך מבפנים, שותפה מלאה לפשע נגד עצמך.

הייתי בן שבע עשרה, והיה לי כבר את החיידק הזה בפנים, לא ידעתי לקרוא לו בשם, רק ידעתי שאני אוהב לראות מישהי עוברת את הגבול שלי, לא את שלה.

היא הייתה הילדה הזאת מהשכבה, שכולם רצו רק לגעת בה, ואני רציתי לחנוק לה את האוויר עד שהיא תלמד לנשום דרך הפחד.

במסיבה, בפינה שהייתה חשוכה מספיק, היא ירדה לי בפעם הראשונה. שמתי לה את היד על הראש, ואז על הגרון. לא לחצתי חזק, זה היה מספיק כדי שהגוף שלה יבין שמשהו השתנה עכשיו.

היא נרתעה מהזין שחסם לה את הנשימה, את המחשבה. היא השתעלה, נלחמה בידיים שלי. המבט שלה היה של ילדה שעד לפני רגע שלטה בכל נשימה שלה ופתאום כבר לא.

שחררתי אותה אחרי כמה שניות. גם אני קצת הופתעתי מהכוח הפיזי שהפעלתי, לא אמרתי לה מילה כשהיא הסתכלה עליי. היא הלכה ממני במהירות לסלון, לחברות שלה. אבל לא באמת הלכה הביתה, היא נשארה בסביבה ולא יצרה קשר עין.

שעה אחר כך היא שוב עמדה מולי. העיניים עוד קצת אדומות, נראה שגם הברכיים רעדו. הבנתי בדיוק מה היא רוצה, אולי לפני שהיא הבינה את עצמה. משכתי אותה לחדר הסמוך, כדי שנגמור את מה שהתחלנו, ושם היא תפסיק לברוח ממה שכבר בוער לה בבטן שעה שלמה.

חשפתי את הזין הזקור שלי והורדתי אותה למטה ואז בלי שאני אצטרך להחזיק לה את הראש, היא דחפה את עצמה עוד, כאילו רצתה להוכיח לזין שלי שהיא יודעת מי אני באמת.

שם הבנתי שאני לא מחפש רק "כן". אני מחפש את ה"כן" שבא אחרי ה"לא" שהמוח שלה צועק. את הרגע שהיא בורחת באימה, ואז חוזרת מבולבלת כי היא יודעת שכבר סימנתי אותה.

היא הייתה על הברכיים, הידיים שלה מונחות על הירכיים שלי כאילו הן מחפשות בי משען, אבל אני זוכר איך חשבתי על הסיטואציה - היא לא נשענת עליי, היא נכנעת לי.

כל תנועה שלה הייתה פינג-פונג בין פחד לרעב מיני. הלשון שלה ניסתה להספיק הכל, לגרד לעצמה חזרה את האוויר שאיבדה קודם, ואני הרגשתי את הגרון שלה מתהדק חזק מסביבי, כמו זיכרון שמסרב להשתחרר מהחנק.

כל מציצה שלה הייתה יותר מהירה, כאילו היא רדפה אחרי משהו שהיא בעצמה לא הבינה. ואני… לא רציתי רק לגמור. רציתי לראות את הרגע הזה בעיניים - השנייה שבה היא כבר לא שואלת את עצמה שאלות ופשוט לוקחת עוד ועוד ועוד.

בתוך הראש שלי, בן 17 ומוזר עם יותר מדי סודות, ידעתי שאני לא רגיל. לא עניינו אותי בנות שצחקו מהבדיחות הטובות שלי או הסתפקו רק במגע המיני שלי. חיפשתי את אלה שימשיכו גם כשקשה להן איתי. שיחזרו גם אחרי שפחדו ולא הבינו מה אני.

הריגוש לא היה רק בלחוש לה להמשיך הוא היה בלדעת שהיא חוזרת כי משהו ששייך לי כבר נכנס לה מתחת לעור.

הרגשתי את עצמי קרוב, וזה לא כי הגוף שלי רצה, המוח שלי אמר: הנה זה, הנה היא במקום שאתה בנית לה, המקום שבו היא שוכחת מי היא הייתה לפני היד שלך על הגרון הקטן והמזמין שלה.

והיה בזה סיפוק אחר, לא של גמירה, של בעלות מוזרה וחזקה.

כשגמרתי, לא עצמתי עיניים. הסתכלתי עליה, בהיתי בה, על השיער שדבק ללחיים שלה, על הנשימות הכבדות שהיא נשמה, ניחמתי אותה בליטוף אחרי שהשד קיבל את שלו, וידעתי - זה לא סיפור חד-פעמי מה שקורה איתי שם. זה יתחיל להיות דפוס. וזה מה שאני, גם עכשיו. 

שטויות.

היא לא מחפשת עזרה, היא מחפשת מישהו שיהרוס לה את הפנים ואז יחבק אותה כשהיא מדממת עליו.

היא לא בוכה כי כואב לה, היא בוכה כי היא מרגישה, והתחושה הזו, לעזאזל, יותר מסוכנת מכל סטירה שאי פעם נחתה עליה.

אני לא מפחד ממנה, גם לא כשהיא מסתכלת עליי כאילו היא הולכת להרוג אותי או למצוץ לי את הנשמה, או גם וגם, באותו חיוך עקום מטומטם שלה.

אני לא בורח כשהיא דוחפת את הגבול, כי אני הגבול שלה, היא רק עוד לא הבינה שאין לה איפה להיעלם ממני.

אז כן, אני נותן לה לצרוח, נותן לה לירוק עליי, לקלל, להתחנן, לשנוא אותי שנייה לפני שהיא נמסה ממה שאני עושה לה במוח.

ואז אני שם עליה את היד, לא כדי לעצור אותה, אני אוהב להזכיר לה למי היא שייכת גם בשיגעון שלה, והגוף שלה מתקפל בלי שאגיד מילה, לתנוחה של ילדה שעשו לה יותר מדי ואף פעם לא עצרו באמת.

היא לא תאהב אותי, אני לא צריך את זה ממנה, היא תתמכר אליי כמו שמתמכרים לשקט שמגיע אחרי סערה שלא ידעת שתשרוד.

היא תתמכר לאלימות הנכונה שאעניק לה , לשתיקה שלי, לאופן שבו אני קורע אותה מבלי לצעוק, למילים שאני לא אומר, אבל היא שומעת בכל תא בגוף כשהיא לבדה.

ולידיעה הברורה, הכי אמיתית בעולם, שהיא שלי, גם כשהיא בורחת, גם כשהיא מנסה להעמיד פנים שהיא לא.

ואני אמשיך לגעת לה בפנים כשהיא מתכווצת כאילו זה יעזור לה, כי אני שומע בדיוק מה היא לא אומרת. אני אמשיך, רק כדי להזכיר לה שהיא מצאה סוף סוף את הדבר שהיא פחדה להודות שהיא מחפשת - אותי.

את הסדיסט שלא נסוג כשהיא הפכה למפלצת, את היד שלא רעדה כשהיא רעדה כולה, את הלב שלא חמל כשהיא ביקשה שירחמו עליה.

אני יודע מה היא צריכה, הרבה לפני שהיא מעזה לחשוב את זה לעצמה, ואני אהיה זה שייתן לה את זה, כל פעם מחדש, עד שהיא תשכח לגמרי מה היא הייתה לפניי.

אין דבר כזה התחלה חדשה.

אני לא מאמין באיפוס.

מי שמבקשת התחלה חדשה איתי לא מבינה מי אני.

היא רוצה מחילה במסווה של התמכרות.

רוצה לטעון שהיא שונה עכשיו, אחרי שלמדה, התפכחה, בכתה מספיק לכרית.

אבל זה העניין.

אני לא נותן לה להיות חדשה.

אני שומר עליה ישנה.

פצועה בדיוק באותו מקום שבו הפסקנו.

נקודת הצריבה נשמרת.

כמו חיה שסומנה.

אני זוכר הכל.

גם אם היא מחייכת אחרת, כותבת אחרת, מזיינת אחרת.

אני מזהה את אותו סדק מתחת לעור.

זה שהיא שכנעה את עצמה שנסגר.

אני שומע את הרעד הקטן בקול שלה כשהיא אומרת זה בסדר.

וזה אף פעם לא בסדר.

מה ששלי נשאר שלי.

גם אם ברח.

גם אם שינה שם.

גם אם מנסה להוכיח שהוא כבר לא רטוב מהמילים שלי.

אני לא צריך להכאיב לה כדי לדעת שהיא נפתחת.

אני רק צריך לשתוק.

ולבהייה שלי יש טון.

את לא תשמעי אותו.

אבל את תרגישי איך הוא מכרסם לך במחשבות.

מפרק לך את ההחלטות.

מפיל לך את החומות שבנית בהפסקות מהכאבים.

את תדעי בדיוק מתי אני חוזר.

כי משהו בגוף שלך יתחיל להתכווץ שוב למידות שלי.

זה לא סקסי.

זה לא רומנטי.

זה פשוט עובד.

מי שחושבת שאפשר להיבנות לידי לא מבינה מה אני עושה.

אני לא בונה. אני חופר.

עד שאני מוצא איפה את שומרת את הסוד שאפילו את שוכחת שיש לך.

ואז אני פותח אותו לפנייך.

בעדינות.

כאילו הוא לא יהרוס אותך הפעם.

כשאת מתחילה לבכות.

לא מהכאב.

מהזיהוי.

שם אני יודע שחזרת הביתה.

לאבא.