אני לא מתנצל. לא על מה שאני רואה, ולא על מה שאני עושה איתך כשאני רואה את זה.
את חושבת שהחיים שלך הם שלך. שאת בוחרת, מחליטה, בונה לעצמך קירות. את לא קולטת כמה קל לי לפרק לך את כל זה בלי לגעת אפילו בקצה של הגוף שלך.
אני לא צריך לצעוק עלייך. אני לא צריך להרביץ לך. מספיק שאני מסתכל. מספיק שאני שותק. הכוח שלי נכנס לך לדם, מפרק לך את כל ההסברים שגידלת לעצמך כדי להרגיש שאת בשליטה.
אני יודע איפה לשבור אותך לא במקום שאת מצפה, לא בפצע שאת מציגה לכולם. אני תמיד נכנס מתחת לשכבות שאת בעצמך לא רוצה לראות בעצמך, ומראה לך שמה שהכי מפחיד אותך זה לא אני בכלל. זה את.
הרי זה כל הקטע. את לא מפחדת ממני. את מפחדת מעצמך כשאני שם.
אני מזכיר לך שאת לא באמת בסדר. שאת לא באמת החלמת. שאת לא התחזקת. כל מה שבנית זה חרא יפה עטוף יפה עם סרט יפה אבל בפנים את עדיין הילדה שמתחננת שיראו אותה שגם כשהיא צורחת אף אחד לא עוצר לבדוק האם היא בסדר.
את שונאת/אוהבת אותי כי אני לא מציל אותך. ואת חוזרת אליי כי אני היחיד שלא משקר לך. אני לא מחבק את הכאב שלך אני חופר בו. מזיין אותו.
אני לא מכסה לך את העיניים כשזה קורה, אני מאלץ אותך לראות את עצמך. ואז את קולטת זה לא אני שעושה לך את זה. זה את. אני רק האצבע שמחזיקה לך את הראש מול המראה עד שאת מפסיקה לברוח מהאפלה שלי.