את מספרת לעצמך מעשייה ואני יושב ונותן לך להאמין בה, עד שהמוח שלך מתבלבל.
את לא מבינה שאני זה ששותל לך את המילים בראש עוד לפני שהוצאת אותן מהפה. את חושבת שזה את שמדברת, אבל כל משפט שלך הוא הד.
אני מבלבל אותך בכוונה. נותן לך להרגיש שניצחת אותי, שהצלחת להסתיר משהו עלוב, ואז אני מזכיר לך פרט קטן, כזה שאפילו את שכחת.
ואת יודעת שאני לא באמת צריך לעשות משהו מיוחד בשביל לשבור אותך. מספיק לתת לך לדבר, לשקר לעצמך, ואז להסתכל עלייך עד שהמוח שלך קורס מהמבוכה.
את לא מבינה שאני זה שמזין לך את המחשבות, שאני הבעלים של הקול שאת חושבת שהוא שלך. כל מה שאת מספרת זה חומר שאני לוקח, מערבב, מוחק ומחזיר לך אותו מעוות.
אני לא מתרגש מהכאב שלך, אני נהנה מהשתיקה שאחריו, מהרגע שבו הראש שלך מחפש מה לספר לעצמו ומגלה ריקנות.
את מבינה שאני לא מקשיב לך, אני מקלף אותך. כל משפט שאת בונה אני משתמש בו כדי למחוק לך את ההיגיון.
זה כאב במוח. את שונאת את עצמך על כל מחשבה חדשה, כי את לא יודעת אם היא שלך או שלי. את לא יודעת איפה נגמר השקר שלך ומתחיל השקר שלי.
אני מכניס לך סדק במחשבה, והיא מתפשטת. כשאת מסתכלת עליי בעיניים דומעות, את לא יודעת אם בכלל יש לך מציאות מחוץ למה שאני אומר.
לאט לאט את פשוט נמחקת.
זה להיות שלי.