אין דבר כזה התחלה חדשה.
אני לא מאמין באיפוס.
מי שמבקשת התחלה חדשה איתי לא מבינה מי אני.
היא רוצה מחילה במסווה של התמכרות.
רוצה לטעון שהיא שונה עכשיו, אחרי שלמדה, התפכחה, בכתה מספיק לכרית.
אבל זה העניין.
אני לא נותן לה להיות חדשה.
אני שומר עליה ישנה.
פצועה בדיוק באותו מקום שבו הפסקנו.
נקודת הצריבה נשמרת.
כמו חיה שסומנה.
אני זוכר הכל.
גם אם היא מחייכת אחרת, כותבת אחרת, מזיינת אחרת.
אני מזהה את אותו סדק מתחת לעור.
זה שהיא שכנעה את עצמה שנסגר.
אני שומע את הרעד הקטן בקול שלה כשהיא אומרת זה בסדר.
וזה אף פעם לא בסדר.
מה ששלי נשאר שלי.
גם אם ברח.
גם אם שינה שם.
גם אם מנסה להוכיח שהוא כבר לא רטוב מהמילים שלי.
אני לא צריך להכאיב לה כדי לדעת שהיא נפתחת.
אני רק צריך לשתוק.
ולבהייה שלי יש טון.
את לא תשמעי אותו.
אבל את תרגישי איך הוא מכרסם לך במחשבות.
מפרק לך את ההחלטות.
מפיל לך את החומות שבנית בהפסקות מהכאבים.
את תדעי בדיוק מתי אני חוזר.
כי משהו בגוף שלך יתחיל להתכווץ שוב למידות שלי.
זה לא סקסי.
זה לא רומנטי.
זה פשוט עובד.
מי שחושבת שאפשר להיבנות לידי לא מבינה מה אני עושה.
אני לא בונה. אני חופר.
עד שאני מוצא איפה את שומרת את הסוד שאפילו את שוכחת שיש לך.
ואז אני פותח אותו לפנייך.
בעדינות.
כאילו הוא לא יהרוס אותך הפעם.
כשאת מתחילה לבכות.
לא מהכאב.
מהזיהוי.
שם אני יודע שחזרת הביתה.
לאבא.