שטויות.
היא לא מחפשת עזרה, היא מחפשת מישהו שיהרוס לה את הפנים ואז יחבק אותה כשהיא מדממת עליו.
היא לא בוכה כי כואב לה, היא בוכה כי היא מרגישה, והתחושה הזו, לעזאזל, יותר מסוכנת מכל סטירה שאי פעם נחתה עליה.
אני לא מפחד ממנה, גם לא כשהיא מסתכלת עליי כאילו היא הולכת להרוג אותי או למצוץ לי את הנשמה, או גם וגם, באותו חיוך עקום מטומטם שלה.
אני לא בורח כשהיא דוחפת את הגבול, כי אני הגבול שלה, היא רק עוד לא הבינה שאין לה איפה להיעלם ממני.
אז כן, אני נותן לה לצרוח, נותן לה לירוק עליי, לקלל, להתחנן, לשנוא אותי שנייה לפני שהיא נמסה ממה שאני עושה לה במוח.
ואז אני שם עליה את היד, לא כדי לעצור אותה, אני אוהב להזכיר לה למי היא שייכת גם בשיגעון שלה, והגוף שלה מתקפל בלי שאגיד מילה, לתנוחה של ילדה שעשו לה יותר מדי ואף פעם לא עצרו באמת.
היא לא תאהב אותי, אני לא צריך את זה ממנה, היא תתמכר אליי כמו שמתמכרים לשקט שמגיע אחרי סערה שלא ידעת שתשרוד.
היא תתמכר לאלימות הנכונה שאעניק לה , לשתיקה שלי, לאופן שבו אני קורע אותה מבלי לצעוק, למילים שאני לא אומר, אבל היא שומעת בכל תא בגוף כשהיא לבדה.
ולידיעה הברורה, הכי אמיתית בעולם, שהיא שלי, גם כשהיא בורחת, גם כשהיא מנסה להעמיד פנים שהיא לא.
ואני אמשיך לגעת לה בפנים כשהיא מתכווצת כאילו זה יעזור לה, כי אני שומע בדיוק מה היא לא אומרת. אני אמשיך, רק כדי להזכיר לה שהיא מצאה סוף סוף את הדבר שהיא פחדה להודות שהיא מחפשת - אותי.
את הסדיסט שלא נסוג כשהיא הפכה למפלצת, את היד שלא רעדה כשהיא רעדה כולה, את הלב שלא חמל כשהיא ביקשה שירחמו עליה.
אני יודע מה היא צריכה, הרבה לפני שהיא מעזה לחשוב את זה לעצמה, ואני אהיה זה שייתן לה את זה, כל פעם מחדש, עד שהיא תשכח לגמרי מה היא הייתה לפניי.