הייתי בן שבע עשרה, והיה לי כבר את החיידק הזה בפנים, לא ידעתי לקרוא לו בשם, רק ידעתי שאני אוהב לראות מישהי עוברת את הגבול שלי, לא את שלה.
היא הייתה הילדה הזאת מהשכבה, שכולם רצו רק לגעת בה, ואני רציתי לחנוק לה את האוויר עד שהיא תלמד לנשום דרך הפחד.
במסיבה, בפינה שהייתה חשוכה מספיק, היא ירדה לי בפעם הראשונה. שמתי לה את היד על הראש, ואז על הגרון. לא לחצתי חזק, זה היה מספיק כדי שהגוף שלה יבין שמשהו השתנה עכשיו.
היא נרתעה מהזין שחסם לה את הנשימה, את המחשבה. היא השתעלה, נלחמה בידיים שלי. המבט שלה היה של ילדה שעד לפני רגע שלטה בכל נשימה שלה ופתאום כבר לא.
שחררתי אותה אחרי כמה שניות. גם אני קצת הופתעתי מהכוח הפיזי שהפעלתי, לא אמרתי לה מילה כשהיא הסתכלה עליי. היא הלכה ממני במהירות לסלון, לחברות שלה. אבל לא באמת הלכה הביתה, היא נשארה בסביבה ולא יצרה קשר עין.
שעה אחר כך היא שוב עמדה מולי. העיניים עוד קצת אדומות, נראה שגם הברכיים רעדו. הבנתי בדיוק מה היא רוצה, אולי לפני שהיא הבינה את עצמה. משכתי אותה לחדר הסמוך, כדי שנגמור את מה שהתחלנו, ושם היא תפסיק לברוח ממה שכבר בוער לה בבטן שעה שלמה.
חשפתי את הזין הזקור שלי והורדתי אותה למטה ואז בלי שאני אצטרך להחזיק לה את הראש, היא דחפה את עצמה עוד, כאילו רצתה להוכיח לזין שלי שהיא יודעת מי אני באמת.
שם הבנתי שאני לא מחפש רק "כן". אני מחפש את ה"כן" שבא אחרי ה"לא" שהמוח שלה צועק. את הרגע שהיא בורחת באימה, ואז חוזרת מבולבלת כי היא יודעת שכבר סימנתי אותה.
היא הייתה על הברכיים, הידיים שלה מונחות על הירכיים שלי כאילו הן מחפשות בי משען, אבל אני זוכר איך חשבתי על הסיטואציה - היא לא נשענת עליי, היא נכנעת לי.
כל תנועה שלה הייתה פינג-פונג בין פחד לרעב מיני. הלשון שלה ניסתה להספיק הכל, לגרד לעצמה חזרה את האוויר שאיבדה קודם, ואני הרגשתי את הגרון שלה מתהדק חזק מסביבי, כמו זיכרון שמסרב להשתחרר מהחנק.
כל מציצה שלה הייתה יותר מהירה, כאילו היא רדפה אחרי משהו שהיא בעצמה לא הבינה. ואני… לא רציתי רק לגמור. רציתי לראות את הרגע הזה בעיניים - השנייה שבה היא כבר לא שואלת את עצמה שאלות ופשוט לוקחת עוד ועוד ועוד.
בתוך הראש שלי, בן 17 ומוזר עם יותר מדי סודות, ידעתי שאני לא רגיל. לא עניינו אותי בנות שצחקו מהבדיחות הטובות שלי או הסתפקו רק במגע המיני שלי. חיפשתי את אלה שימשיכו גם כשקשה להן איתי. שיחזרו גם אחרי שפחדו ולא הבינו מה אני.
הריגוש לא היה רק בלחוש לה להמשיך הוא היה בלדעת שהיא חוזרת כי משהו ששייך לי כבר נכנס לה מתחת לעור.
הרגשתי את עצמי קרוב, וזה לא כי הגוף שלי רצה, המוח שלי אמר: הנה זה, הנה היא במקום שאתה בנית לה, המקום שבו היא שוכחת מי היא הייתה לפני היד שלך על הגרון הקטן והמזמין שלה.
והיה בזה סיפוק אחר, לא של גמירה, של בעלות מוזרה וחזקה.
כשגמרתי, לא עצמתי עיניים. הסתכלתי עליה, בהיתי בה, על השיער שדבק ללחיים שלה, על הנשימות הכבדות שהיא נשמה, ניחמתי אותה בליטוף אחרי שהשד קיבל את שלו, וידעתי - זה לא סיפור חד-פעמי מה שקורה איתי שם. זה יתחיל להיות דפוס. וזה מה שאני, גם עכשיו.