אני בתקופה טובה, וזה דפוק, כי כשאני טוב אני לא נחמד. אין לי סבלנות לזיוני שכל, אני קם, זז, עושה, אנשים מדברים אליי ואני שומע חצי, את השאר אני מרגיש בגוף. יש לי בי משהו כזה שמעצבן, שלווה שעושה לאנשים אי נוחות, הם לא יודעים אם אני בדרך ללכת או להישאר, ואני לא מתקן אותם, למה לי?
אני אומר מעט, לפעמים זה עקום, לפעמים יוצא לי משפט בלי פועל, אני לא חוזר עליו, מי שהבינה הבינה, מי שלא - בעיה שלה.
יש בי משהו שנכנס לאט, בלי תכנון, ואז נתקע, כמו קוץ קטן שלא מצליחים להוציא, ואני יודע שזה עובד כי אני רואה את זה בעיניים, רגע של עצירה, של בלבול, של למה הוא עושה לי את זה עכשיו. ואני לא עושה בכוונה טובה, אני גם לא עושה בכוונה רעה, אני פשוט לא עוצר את זה.
פגיעות אצלי זה לא דיבור, זה זה שאני נשאר אחרי, לא נעלם, לא מנקה את הספקות שהשארתי בה, אני נותן לזה לשבת בינינו דקה ארוכה מדי. זה מרושע קצת, כן. אבל זה אמיתי.
אני לא מחפש אחת שתבין אותי, אני מחפש אחת שלא תברח כשנהיה לא נוח, כשנהיה כבד, כשנהיה חשוך, ועד אז אני נראה סבבה, מתפקד, מחייך כשצריך, ובפנים יש רוע קטן, חכם, עם דופק יציב, שמחכה למי שתהיה מספיק מטומטמת להיכנס לשם בלי לבקש סליחה.

