העירום של הנפש

 

וזה לא אני ברקע :)

 

עכשיו כבר מאוחר מידי, מי יודע איפה אני. 

אולי זו הודעה של אדם שממש ברגעים אלו כבר איננו, או הפך למשהו אחר. 

 

פעם הבאה תתקשרו בזמן.

_________________________________________________

 

נא להסיר דאגה מהלב.

אני בסדר גמור.

אם יום אחד תרגישי שאת עומדת לבכות , תתקשרי אליי ,

אני לא מבטיח שאגרום לך לחייך , אבל אני יכול לבכות יחד איתך.

 

אם יום אחד תרגישי שאת רוצה לברוח מהכל ,

אל תפחדי להתקשר .. אני לא מבטיח שאצליח לגרום לך להישאר , אבל אני יכול להבטיח לברוח יחד איתך.

אם יום אחד לא תרצי להקשיב לאף אחד ,

אני מבטיח שאני אהיה שם בשבילך , ואני מבטיח להיות מאוד שקט.

 

אבל אם יום אחד תתקשרי אליי ולא תהיה תשובה , תבואי מהר ... אני צריך אותך ...

החלק הראשון:

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=339203&blog_id=14295

 

שעה עוברת, ניגשתי לסיים את ענייני היום.

השעה בערך 18:00, הרנ"ג שלי כהרגלו קורא לי והתקליט חוזר על עצמו:

"אורון! אתה מעכב אותי"

"אני נשאר בבסיס היום, הרס"ר" עניתי. (כן, מפאת כבודו תמיד קראתי לו הרס"ר ולא בשמו)

הוא שאל מה נשתנה? עניתי ש"רמה א', קצת דוגמה אישית הרס"ר" חייכתי ונפרדנו לשלום.

 

היא, כך אני מניח ניגשה להשתפצ"ר.

 

כשסיימתי ניגשתי לתא המעצר,

טורק את הדלת.

היא על 4, שיערה אסוף,

בודק אותה בדקדקנות, והיא, מהפחד עמדה בשלמות.

גילוח מושלם, שיערה מתוח ומהודק.

מושך אותה מהשיער, מרים בעוצמה, היא נעמדת.

מרים את ידיה ואוזק אותה לסורגי החלון הגבוה של תא המעצר.

קצות אצבעותיה נוגעות-לא נוגעות ברצפה.

מפשק את רגליה וקושר אותן, מעסה את גופה האלוהי.

מתמקד בכוס שלה. הוא יבש. היא לא רגילה למצב הזה.

"מפחדת, כלבה?" שאלתי.

והיא רק הנהנה בראש. ההלם שלה מוחלט. גם היא לא רגילה שאני כזה.

מעניין כמה אנשים בבסיס ידעו על הסיפור הזה מחר במסדר הבוקר.

וכך מתחילות להן הצלפות השוט, החגורה, סטירות.

ניגש לעטר את גופה. אטבים, מצבטים.

היא מנסה להתנגד ללא הצלחה יתרה,

מנסה לצעוק ואני מחייך. תא המעצר רחוק. איש לא ישמע.

"תתנגדי, תחזיקי את עצמך, וזה יהיה קשה, כלבה. תשתחררי, תרפי. כדאי לך" אני מצווה עליה.

והיא מתחילה להבין שכדאי לה להרפות, לעבור את השלוש שעות הללו בכיף.

וכך במשך שעה אני מעטר את גופה בסימני הצלפות, ספאנק, סטירות.

שם לה אבטים ותולש אותם, שם לה מצבטים עם משקולות ושדיה הזקופים נופלים.

"עברת שליש כלבה" אני אומר תוך הצצה לשעון, "הזמן טס שנהנים" מגחך,

ושואל אותה כמה זמן היא בלי סקס. שבועיים היא עונה.

החלטתי לשחק לה קצת בגמירה.

בודק את הכוס שלה והוא רטוב כל כך.

מנגב את היד שלי על פניה.. "תרגישי את הכוס שלך כלבה מיוחמת",

שואל אם אי פעם מישהו ירד לה, מופתע מהתשובה השלילית

ויורד לה. מצווה עליה שהיא לא גומרת ללא רשות.

וכך לאחר עבודה של 10 דקות זריזות הגמירה שלה בפתח.

היא מתחילה להאנח במרווחים קצרים יותר ובקול חזק יותר.

שואל אם היא עומדת לגמור. "כן.., כן.., כן.. אדוני"

היא עונה תוך שהיא מחזיקה את עצמה ואני מרגיש על לשוני את התכווצויותיה.

ממשיך עם הלשון, בפנים, על שפתי הכוס שלה, ועדיין לא נותן לה לגמור.

היא גונחת וזה יותר מחרמן אותי. מדרבן אותי להמשיך לרדת לה מבלי לתת לה לגמור.

עוצר לרגע, מצווה עליה לעצום את עיניה, והיא מצייתת.

בידי אני לוקח חופן גדול של סוכריות קופצות, מכניס לפה וחוזר לכוס שלה.

דוחק עם הלשון את הסוכריות הקופצות עמוק לבפנים, והיא עדיין קשורה,

מתפתלת בהנאה, ומחזיקה את עצמה חזק לא לגמור.

וכך חצי שעה של ירידה אינטנסיבית, ואני עוצר.

היא בהלם מוחלט, לא מבינה למה הפסקתי.

מסמן לה לא לדבר, מוריד את המדים מעלי, נצמד אליה קרוב קרוב

מחרמן אותה.

היא נאנחת, גונחת, ורואה עליה שהיא מאוכזבת שלא קיבלה את האישור המיוחל לגמור.

אני מקרב את הזין שלי לשפת הכוס שלה, מחליק אותו לכיוון, היא צמאה אליו, מנסה במרווח התנועה הצר שלה להשחיל אותו.

סטירה ניחתת על לחיה, ואני מושך את המצבטים שעל פיטמותיה.

"סליחה אדוני" היא מתחנחנת. נכנסה די מהר למשחק הסוררת.

מביט בשעון, הזמן נוקף. נשארה עוד פחות משעה.

אני ממשיך להתחרמן איתה, לשגע אותה.

היא מיוחמת. נראה ששבועיים ללא סקס זה יותר מידי זמן בעבורה.

כשנשארת חצי שעה אני מתיר אותה מהקשירות, נשכב על המיטה של תא המעצר.

"יש לך בדיוק 20 דקות לענג אותי ותשמרי את הזין שלי מחוץ לטווח הכוס שלך"

היא מצייתת, ומתחילה במלאכה. היא מכירה אותה טוב.

20 דקות חלומיות של מציצות, גמירות, ליקוקים, פינוקים עברו,

ואני תופס אותה, הופך אותה ועכשיו אני מעליה, מגביל את תנועתה,

ובחדירה חזקה ומפתיעה נכנס לה עמוק לכוס.

היא צורחת, נראה שחיכתה לזה.

תוך כדי שאני מזיין אותה, מזכיר לה לא לגמור.

היא מתאכזבת.

גמרתי עוד פעמיים, המשכתי לזיין אותה, מרגיש אותה נאבקת בעצמה.

מתחיל לספור לאחור.

9..

8..

7.....

 

2..

1..

תגמרי, אני אומר, הזין שלי בתוכה ואחרי כמה שניות מוציא אותו,

ורואה אותה משפריצה לכל כיוון. צורחת, נאנחת, מתפרקת.

3 שעות חלפו. היא בספייס מטורף. לא רגילה שמישהו שולט עליה, בטח לא על גמירותיה.

מתקרב אליה, מוריד את הגומיה משיערה ומלטף אותה.

מחבק אותה.

מרגיע אותה.

כמה דקות אחרי, מתלבשים, היא מודה לי.

שואל אותה אם היא רוצה לצאת מחר לאפטר יחד איתי

"כן, אדוני!!" היא מתלהבת.

"את פטורה ממסדר הבוקר מחר. ב9:00 את מתייצבת במשרד שלי. לפני האפטר יש לך מסדר.

מסדר ניקיון על תא המעצר. תראי כמה בלגן עשית פה, כלבה".

משחרר אותה לישון. "לילה טוב זנזונת".

נשיקה קלילה על השפתיים "לילה טוב, אדוני שלי"

 

 

עוד יום שגרתי של פיקוח משמעתי

נגמר לו.

 

-------------------------------------------------------------------------------

***הבהרה***

עם כל סיפורי ניצול המרות של מי משוטרי המשטרה,

ועם סיפורי משפטי השדה בחטיבת כפיר,

אני מבהיר שהסיפור הזה הוא פרי דמיוני,

לא קרה מעולם במציאות.

הזמן הוא התרופה למחלה הזו שנקראת 'חיים'..

היום הזה התחיל ככל יום.

7:30, היום אני התורן, כך שאין את מי לתדרך.

מדי א', מצוחצח, השרוולים מופשלים, הכומתא על הראש, גילוח קפדני.

נאה דורש - נאה מקיים.

מתחיל את היום בש.ג. עם מספר הערות ודו"חות.

משם מדלג להנפת הדגל,

שם אני רואה אותה, הולכת בפוזה האופיינית לה,

ושוב, שיערה פזור, המכנס שלה בגזרה נמוכה, ועוד.

מרשה לעצמה..

מתקרב אליה, דורש הסברים.

הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני לא אוותר.

היא עברה את הגבול.

רושם לה את הדו"ח ויודע שהיא סוחבת עונש על-תנאי בגין אותה עבירה.

היא מקבלת את הדו"ח וצוחקת.. "מה כבר יתן לי המפקד שלי?!"

חושבת שהיא יכולה לסובב את כולם.

עכשיו תוי לחייך - "יש לך על-תנאי, להזכירך", ויודע מה המשמעות של הפעלת התנאי,

במיוחד כשמדובר בכלא 400, "ואני אתעקש שתישפטי בפני סגן מפקד הבסיס".

כאן כבר חיוכה נמחק וצחוקה הופך לסוג של תסכול או כעס, אולי הלם.

כך אני ממשיך את היום, על פי המשימות אותן אני הגדרתי,

ותוך כדי מתאם את משפטה של אותה חיילת סוררת מול רל"ש המפקד.

"היום היא תענש ותלמד את הלקח שלה" חושב לעצמי.

 

השעה כבר 4 אחר הצהריים, אני יושב במשרד, התיק שלה ערוך ומוכן לפני.

לפתע דפיקה בדלת, והיא נכנסת, לשם שינוי הופעתה תקינה, ראשה מורכן.

"אפשר להפריע לך לדקה, אורון?"

מעולם לא דרשתי שיקראו לי הרס"ר או המפקד.

"אדוני הרס"ר בשבילך! יש לך דקה" אני מפטיר מבלי להרים את ראשי משלל עיסוקיי.

היא לוקחת כיסא, מתיישבת.

"מישהו הזמין אותך לשבת?" אני שואל.

"סליחה אדוני הרס"ר, אני יכולה לקבל הזדמנות נוספת?" היא שואלת, ספק בגמגום כשהיא מתוחה לפני,

כולם מסובבים את העיניים אחריה כשהיא מסתובבת בבסיס.

ואני מהרהר, חושב על אופציה אחרת.

מרים את ראשי, זורק אליה צרור מפתחות ואומר לה:

"תכניסי את עצמך לתא המעצר, תחכי לי עם כומתא על הראש, זקופה בדום מתוח. את לא זזה מילימטר עד שאני מגיע"

וחושב לעצמי על משפט אלטרנטיבי.

לאחר מספר דקות מוודא שהיא אכן בתא המעצר, ומבטל את המשפט הצבאי מול סגן המפקד וחוזר לעיסוקיי.

חצי שעה עברה, רואה במצלמה שהיא בדום מתוח, לוקח את התיק שלה וניגש "לשפוט" אותה.

"אמרתי לך לחכות לי עם כומתא על הראש! יש לך דקה וחצי" היא מבינה את הרמז, "ותביאי קולה מהמקרר".

היא מתפשטת במהירות, נשארת עם כומתא על הראש, מגישה לי את הקולה ונמתחת שוב, ממש כמו הזין שלי.

מחליט לעשות את ההליך מעט רשמי.

"מספר אישי 7475604 רב"ט שירן לוין?" אני מתחיל.

"כן אדוני הרס"ר"

"את נאשמת שהיום בבוקר הסתובבת בהופעה מרושלת. האם את מוכנה להישפט בפני או שאת מעדיפה להגיע לסגן המפקד"

אני שואל שאלה רטורית, וזורק חיוך טיזרי. יודע שהיא מעדיפה הכל מלבד כלא 400.

"כן אדוני הרס"ר"

ממשיך בהליך, שואל אם הי מודה באשמה ומה יש לה לומר.

היא דיי נבוכה, מהנהנת ובקול חלוש עונה.

מודה באשמה ומחכה לגזר דינה.

"גזר הדין", אני מכריז, מסתכל עליה, בוחן את גופה, מהרהר.

"3 שעות בתא המעצר, כולך נתונה לי, בציות מוחלט" אני אומר מחוייך.

"יש לך שעה לערער על גזר הדין, ותישפטי בפני סגן המפקד"

"אני לא אערער אדוני הרס"ר" היא עונה בהכנעה.

"עוד 55 דקות את מחכה לי כאן, עירומה לחלוטין על 4, כשאת אחרי מקלחת גילוח ושיער אסוף.

מבטיח לך שאת תשלמי ביוקר על התנהגותך. ואת המילה 'הרס"ר' תורידי".

"כן אדוני" היא לומדת מהר.

 

עכשיו הלכתי להתאמן. המשך יבוא.

 

 

***הבהרה***

עם כל סיפורי ניצול המרות של מי משוטרי המשטרה,

ועם סיפורי משפטי השדה בחטיבת כפיר,

אני מבהיר שהסיפור הזה הוא פרי דמיוני,

לא קרה מעולם במציאות.

מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש

תתאבד..!
אתה לא מפחיד אותי..
אף אחד עוד לא מת מזה!

את המשימות המלוכלכות ביותר
צריכים לבצע האנשים הישרים והמוסריים ביותר.

טעמו הטוב של היין
משכיח את טעמם הרע של החיים...