העירום של הנפש

איזה יום.. מלא בלבול.
מלא תחושות בלתי מובנות בבטן.
הייתי בטוח שיגיע הרגע אני אתפוצץ.
כנראה שעדיין לא עיכלתי. לא הבנתי.
או שאני פשוט לא מאמין.
טוב.. נחכה למחר.
ובינתיים...:


המשך. חלק 7

מביא את הקיין. מעביר אותו על הטוסיק האדום שלך, על הכוס הנוטף שלך.
"תלקקי ותגידי לי מה זה זנזונת שלי."
"זה.. זה.. ק.. קיין.. אדוני?" את שואל בבהלה.
"כן כלבלבה שלי. ואני יודע שמעולם לא הרגשת כזה על גופך
תמיד יש פעם ראשונה. תעמדי עם רגליים מפוסקות זנזונת שלי
אני לא רוצה לקשור אותך לוו בתקרה. עדיין לא."
ואת, במרכז החדר, חשופה כל כך מולי, תמיד הייתי עדין מידי ואת המומה.
ואני סובב סביבך, ואת בכלל לא מרגישה. לא רואה ולא שומעת. רק עומדת ומחכה.
"הפעם, זנזונת קטנה שלי, את לא סופרת. רק תתמכרי לכאב, להרגשה.
ותזכרי, אני עדיין לא רוצה לקשור אותך לוו בתקרה. לא לזוז יותר מידי חחח"
ואני.. כל כך אוהב את הפרצוף הזה, החושש מהלא נודע.
מתחיל להצליף. על החזה, הטוסיק, על הכוס הנוטף שלך, על הבטן, ירכיים.
מתמקד בכוס שמתחיל ממש לאבד שליטה על מנגנון הטפטוף שלו.
מגיע בערך ל50 הצלפות. את עומדת בזה יפה. ואני רואה אותך מתחילה להכנס לספייס.
מלטף לך את השיער, נשיקה קלה על השפתיים. יודע כמה שאת זקוקה לחיזוק עכשיו.
"אני גאה בך זנזונת שלי" ואת, רק מחייכת. לא מסוגלת לדבר.
מוביל אותך למיטה. משכיב אותך
וממשיך. מתמקד כמובן בכוס הבוער שלך.
מגביר טיפה את הקצב והעוצמה
ומידי פעם מפתיע בהצלפה על כפות הרגליים, על הבטן.
את מתחילה לנשום בכבדות. כמעט מגיעים ל100 הצלפות קיין. 200 בסך הכל.
רואה אותך מתחילה לרחף. כל כך כיף לראות אותך כך.
ממשיך עוד קצת. וזהו. את בספייס.
אני נשכב עלייך, בדיוק כמו שאת אוהבת.
מלטף אותך. יודע כמה את זקוקה לזה.
הזין שלי עומד ואני מעביר אותו על שפתי הכוס הנוטף שלך.
נוגע-לא נוגע. נכנס ולא נכנס.
ואת, שומע אותך ממלמלת משהו...