העירום של הנפש

הייתי הולך לישון עכשיו על הספה הלבנה באמצע הלובי, אולם היא נוגעת ברכות בזרועי ובחוץ הערב כבר שוקק במלואו, ושוב אני נכרך בקסמה ונד בראשי.
"אני כזה. בזמן האחרון אני כזה. וקשה לי. בדיוק בשלב בחיים בו הכל אמור להיות מסודר לקראת ההמשך, הכל מתפרק"
היא כורכת את זרועותיה סביב צווארי, ומניחה את ראשה על כתפי. נצמד לגופה, מותש ומרוקן. "את בעצמך צריכה זמן כדי להתאושש"
היא מהנהנת. נדמה שמזה זמן רב זו הפעם הראשונה שמצליחים להגיע לידי הבנה.
"אולי ננסה בפעם אחרת," שומע את עצמי מציע, "כשיהיה לנו סיכוי".
"אנחנו נשארים יחד," היא אומרת. "יחד נתגבר, רק יחד!"
פי מחפש בהיסוס אחר פיה, מתנשקים. לא בלי ייאוש.