מחר אני עוברת ניתוח. את ההודעה בפייסבוק על הניתוח ניסחתי באנגלית בכוונה בגלל שזה אפשר לי להשתמש במושג Gender Affirming Surgery, מה שאפשר לקוראותים לפרש את זה בצורה שגויה.
אני עושה ניתוח עליון, לא תחתון.
טריגרים לרוב. אם זה לא היום בשבילכן לקרוא משהו פוטנציאלית מטרגר, זה בסדר. אפשר מחר. אפשר עוד שנה. אפשר גם לא.
יש לי המון מחשבות ואני לא בטוחה מה יצא מהפוסט הזה. היו לי כל מיני מחשבות אתמול לכתוב משהו, וגם יום קודם. אבל לא באו המילים. רציתי לכתוב על פריוילגיה. על מגדר. על אידיאל היופי. על הבחירות שלי. על כמה שזה היה קל ועם זאת קשה. אבל המניע שגרם לי לשבת היום לכתוב זה הסיכוי שאני אמות מחר. זה ניתוח ממש פשוט שמליוני נשים עוברות בכל העולם, גם נשים סיסג'נדריות וגם טרנסיות. ועם זאת, אם אני אמות מחר, אני אהיה חלק מהסטטיסטיקה. אני אהיה טרנסית שמתה כי היא טרנסית. אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה. אז אני כותבת.
תמיד רציתי לעשות ניתוח להגדלת חזה. מה זה תמיד? הרבה לפני שידעתי שאני טרנסית. הרבה לפני שהכרתי את המילה מגדר. הרבה לפני שחשבתי על ללבוש בגדי נשים (טוב, לבשתי קצת בגדי נשים בגיל העשרה, אבל הדחקתי לאיזה 20 שנה). אני זוכרת ימים שלמים שאני חושבת על זה שאני רוצה שתלים. וחושבת האם זה יהיה ממש מוזר להיות גבר עם שתלים בחזה. ואיך זה יהיה לחיות בעולם בצורה הזאת. וכמובן להגיע למסקנה שאין שום סיכוי בעולם שזה יתקבל. להניח שבכלל לא יסכימו לעשות לי ניתוח כזה.
זה בא בתקופה דומה לפירסינג. את הפירסינג הראשון שלי עשיתי בשפה. רציתי באמצע, כי זה נראה לי נשי. אבל עשיתי בצד, כי הייתי גבר. רציתי לעשות anti-eyebrow כי זה נראה לי נשי, אבל לא עשיתי, כי זה נראה לי נשי, ומה יחשבו? עשיתי פרינס אלברט (לא לחפש בגוגל אם לא בא לכן לראות איבר מין זכרי). והפירסר שלי אמר משהו בסגנון "זה הופך אותך לאישה לחודש כי אתה צריך להשתין בישיבה ואתה מדמם, אבל אז אתה תהיה גבר גבר." וסוג של קסם לי החלק הראשון יותר מהשני. מאז (מעל עשור) אני משתינה בישיבה. כי זה יותר נעים לי.
הגלדת חזה היה רעיון שבא אלי מעולם הבודי מוד. לא אהבתי את הגוף שלי אף פעם (מעניין למה) אז רציתי לשנות אותו. לעצב את הגוף למשהו שיהיה לי נוח איתו. אני חושבת שמה שרציתי זה להיות פחות גבר סטנדרטי. להתרחק ממה שאני חושבת כגבר. כי זה לא היה לי נעים. כי זה הרגיש לי לא נכון. אבל לא ממש ידעתי לשים את זה במילים. לא ידעתי לתת שם למה שאני מרגישה.
אני די סבבה עם הגוף שלי היום, אבל את הדבר הזה שתמיד רציתי אני עדיין רוצה. קבעתי תור ליעוץ פלסטי. הגעתי ליעוץ. הכל עבר בקלות. הייתי מוכנה לזה שיש זמן המתנה ארוך, כי בית חולים ציבורי ומימון קופת חולים. הוא אמר לי 6-12 חודשים. שזה היה נראה לי ממש סבבה. ואז ביום שני, בערך שבוע אחרי היעוץ התקשרו אלי לשאול אם אני רוצה לעשות ניתוח עוד 6 ימים. אמרתי כן. מייד. כאילו לא ממש מייד, פתחתי את היומן בשביל לדעת מה קורה בתאריך הזה, אבל זה היה סוג של אינסטינקט. אני בודקת את היומן לפני שאני קובעת משהו. כמובן שזה לא ממש שינה מה יש ביומן. אמרתי כן כי שבוע במקום 6-12 חודשים זה מדהים.
אז הייתי צריכה לדחות יעוץ לקעקוע שאמור היה להיות ביום הזה. ואת הצילומי הריון של אילנה שהיו אמורים להיות כמה ימים אחרי. וכמובן להכין מלא בירוקרטיה בהתראה ממש קצרה. את טפסי ה17 קיבלתי בבוקר אחרי שכבר נכנסתי לקבלה של הטרום ניתוח. מלחיץ. אבל לא יותר מלחיץ אם היו לי כמה חודשים להתכונן. ככה לפחות הייתי לחוצה רק שבוע.
אז נדבר על פריוילגיה? יאללה. אני מוותרת עליה מחר. אני עושה שתלים גדולים ואני ממש בספק אם אני אוכל להחביא את החזה שלי אם אני ארצה לעבור כגבר. זה שכבר שנה לא היה לי צורך לעשות את זה, לא אומר שהצורך לא יגיע. זה אומר גם שאם אני בלי בפאה זה *ממש* ברור שאני טרנסית. זה אומר שאם אני ערומה זה *ממש ממש* ברור שאני טרנסית. אני לא יכולה יותר לבחור לשחרר לרגע את הלחץ של להיות טרנסית ולחזור לנורמה לכמה רגעים. זה אומר שאני בוחרת לחיות בסכנה. זה אומר שאם אני מוצאת את עצמי במקום עוין לטרנסיות, אין לי איך להתחבא. אני יכולה להשתדל לעבור כאישה, וזהו.
והחלק הכי מוזר? אני לא אישה. כאילו, אני ממש סבבה עם זה שמתיחסים אלי כאל אישה. זה הרבה יותר נוח מאשר שמתיחסים אלי כאל גבר. אבל אני לא. לפעמים אני אומרת את המשפט "אני אישה" כי איזה דביל פונה אלי בלשון אתה, וכאילו אין מצב שאני מסבירה לטרנספוב עכשיו שאני לא אישה אבל שיפנה אלי בלשון את. חבל על האנרגיה.
ואני גיקית, אז כמובן שתהיתי מה קורה לטרנסיות באפוקליפסת זומבים. אז יש לי קצת מזל כי הגוף שלי עוד מיצר הורמונים. אבל מי שעשתה ניתוח תחתון צריכה לקחת אסטרוגן. כנראה שאני לא אצליח לשמור פאה על הראש בזמן שאני בורחת מזומבים. כן, טוב. טרנסיות מתות כל הזמן בעולם הדיסטופי שאנחנו חיות בו כרגע, באפוקליפסת זומבים אין לנו שום סיכוי. מי כותבת לי power fantasy על קבוצת להטב"ק ששורדת ביחד באפוקליפסת זומבים? לא? טוב, אולי אני אכתוב.
מה לגבי אידיאל היופי? מה לגבי זה באמת? האם אני מגדילה את החזה בגלל אידיאל היופי? יתכן. מה אני מדברת. ברור. אני אומנם לא אישה אבל אני היפר-פמית. היפר-פמיות מושפעת חזק מאידיאל היופי. אני מזדהה ממש עם בימבוס (Bimbos) (כן לחפש בגוגל אם אתם רוצים לראות נשים שנראות כמו פורנוגרפיה גם כשהן לבושות). כי ניתוחים פלסטיים. כי היפר-פמיות. כי חלק גדול מהן מקועקעות ועם פירסינג ועושות את הכל מתוך מקום של בודי מודס. והן סאביות. והיי, זה בדיוק כל הדברים שאני רוצה. אז כן, זה בא מאידיאל היופי.
זה נכון כמובן שהאסטטיקה שלי אלטרנטיבית, אבל עם זאת היא גם די מיינסטרים. ממש קל למצוא את הפריטים שאני לובשת. זאת אופנה די פופולרית. פשוט במקום משהו קטן ורוד בפינה, אני כולי ורודה. כולי צבעי פסטל. וכולי מחוכים וסרטים, וחדי קרן ובנות ים. כי אולי לא ממש נוח לי להראות כמו שנשים נראות במיינסטרים כי אני לא ממש אישה. ואולי זה לא קשור. אולי זה כי אני אוהבת מד"ב ופנטזיה וזה מרגיש קצת פנטסטי.
טוב, בטח היו עוד דברים שרציתי להגיד. אבל נגמרו לי המילים. אני לא מתכננת למות מחר. הסיכוי ממש נמוך. אבל אם כן, איזה פוסט אחרון מצוין זה, הא?
