אתמול צפיתי ביציאה מהארון של אביגייל מphilosophy tube. הדרך שבה היא מתארת את התחושה של להיות טרנסית שונה מהחוויה שלי. היא מתארת מצב שבו היא לא מרגישה עצמה, שמדברים עליה כאל בחור טוב, דוגמא לגבריות בריאה, והיא הייתה רוצה להיות הבחור הזה, אבל היא לא.
החוויה הטרנסית שלי לפני שהבנתי שאני טרנסית הייתה הרבה יותר מודחקת. לא הבנתי שאני טרנסית ואז חייתי עם זה בזמן שאני מנסה להבין איך אני עוברת תהליך שיגרום לי להרגיש יותר אני. חייתי בהדחקה. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. מחשבות נסתרות כמו "הייתי רוצה חזה, מעניין אם מישהו יסכים לעשות לגבר ניתוח הגדלת חזה. לא, סתם יצחקו עלי." מעולם לא היה לי מצב שבו הבנתי שאני טורנסית והסביבה לא ידעה. לא הייתי בארון. כל התהליך שלי כתוב בפייסבוק.
מבחינתי, טרנסית לא באמת היה דבר שאפשר להיות. זאת בדיחה. לא דבר אמיתי. ידעתי שדנה אינטרנשיונל קיימת, אבל לא שמעתי אותה מדברת על החוויה שלה. רק שמעתי חברים שלי צוחקים על זה שיש לה זין בצנצנת.
התהליך הפיזי שלי הדרגתי. הוא התקדם יחד עם התובנות שליח. היה צריך שחבר יתחיל הורמונים בשביל שאני אתחיל גם. את החזה תמיד רציתי אז זה היה קל יחסית, ועדיין קניתי חליפת לייטקס עם חזה מובנה בשביל לוודא. הסרת שיער בלייזר באה אחרי בדיקה של שעווה בכל הגוף.
אבל איך אני בודקת אם אני רוצה ניתוח נישוי פנים? איפור לא ממש עושה את העבודה. מסיכות לא מריגשות כמו אני בשום צורה. פילטרים למיניהם עושים אפקטים ממש מוזרים בעיקר כי אין לי שיער. אז ישבתי על זה. לא רציתי. ניתוחים זה די מפחיד וצריך סיבה ממש טובה לעשות אותם.
לאחרונה חברת פייסבוק עברה את הניתוח הזה, וזה כנראה היה מה שהייתי צריכה בשביל לדחוף אותי לבדוק את זה. בפעם האחרונה שהייתי אצל האנדוקרינולוגית לביקורת ביקשתי הפנמיה לייעוץ. אבל עוד לא הייתי בטוחה. רק רציתי ייעוץ.
אתמול ראיתי את אביגייל מספרת שהיא הסתכלה במראה ומי שהיה שם היה זר. ואז התחושה של אחרי, שהיא מרגישה עצמה. נינוחה. רגועה. שהיא כבר לא במלחמה יומיומית. ו... עדיין אין לי את זה. אני עדיין מתבאסת להסתכל במראה. אני מרוצה מהגוף שלי. כן, יש דברים שהייתי רוצה לשנות, אבל לא בשונה מאישה סיס. אבל הפנים שלי עדיין לא שלי. אני לא יודעת מי זה במראה, אבל זאת לא אני. הוא אחלה בחור, כנראה. מעניין ללא ספק. אבל הוא לא אני. ואני עדיין רואה אותו כל יום. כל בוקר. וזה כמו להתעורר בכלא. לא כלא של סורגים ופושעים. כלא של דיסטופיה עתידנית, שכולם חיים בתוך איזה קומפלקס תחת שליטה של חברת ענק. חייבים לעשות בדיוק מה שאומרים לך, בדיוק כמו כולם. אבל זאת לא אני. אין חופש אמיתי.
אז עוד שבוע יש לי ייעוץ לנישוי פנים, וכבר אין בי התלבטות אם זה משהו שאני רוצה או לא.
היציאה של אביגייל: