אנשים חייבים להאמין שאפשר להשיג אהבה דרך גוף אחר, בלי זה הם היו מתים.
האמונה שאפשר להשיג אהבה דרך הגוף, הופכת את הגוף לפולחן נרקומני של אהבה זנותית, פולחן שהמשמעות שלו היא שהגוף הוא אליל.
הגוף הוא אליל שאיתו משיגים אהבה.
כשאנחנו הופכים את הגוף לאליל שאיתו משיגים אהבה אנחנו עושים את זה כי אין לנו יכולת להיות אהבה. אנחנו מחפשים את הגוף, את האהבה של הגוף, כי בלי אהבה אנחנו נמות.
וככה מתחילה התמכרות לפורנו, לבדסמ, לאוננות, (וגם לאונס ונספחיו) הרצון לחוות אהבה דרך הגוף.
מכירים אנשים שעושים כל יום שורה של קוק? שמזריקים כל כמה שעות הירואין? שמכורים למת? שלוקחים אמפתמינים? הם עושים את אותו דבר רק בצורה שונה. הם מקבלים תחושת אופוריה ממולקלות. במצב מסויים זה הופך להיות מעגל של הסתגלות לחומר שמזין את עצמו. אבל הזריקה הראשונה תמיד היתה בריחה מכאב וצעקה לאהבה.
עם מיפולציות דומות אפשר לשחרר מספיק מולקולות כדי ליצור תחושת אופוריה וניתוק.
המניפולציה הראשונה צריכה להיות שהגוף הוא בלתי מושג. כשהגוף בלתי מושג אנחנו מפרישים דופמין.
המניפולציה השניה צריכה להיות שהגוף הזה הוא משהו שחסר לנו. שוב, כי החוסר הזה הוא מה שיגרום למוח להתפוצץ בעוד דופמין.
המניפולציה השלישית צריכה להיות מובנית בתוך המוח שלנו. המניפולציה הזו בעצם יוצרת אידיאל מגוף האדם. זה לא גוף פשוט ומתכלה שלא שונה משום גוף אחר. זה הופך להיות משהו אידיאלי בתוכנו, מין תמונת עולם שקרית שאנחנו יוצרים לעצמנו ששונה לגמרי מהמציאות. הגוף שלפנינו הופך להיות שיא היופי והתשוקה עלי אדמות. תשוקה שהיא תוצר של הדמיון שלנו.
המניפולציה הרביעית היא המניפולציה הבסיסית והמכריעה מכולן היא מניפולציית הערך העצמי. הערך העצמי שלי יגדל כשהיא או הוא יהיו במקום שבו אני רוצה. המניפולציה הזו הכי קשה כי היא מתחבאת מאחורי שלשת המניפולציות האחרונות ומזינה אותן. מאחורי כל סרט פורנו או פנטזיית בדסמ יש ערך עצמי שזקוק ורוצה לחוות כדי להרגיש שהוא ראוי כמו הסרט או הפנטזיה. (והמעגל מזין את עצמו בכל פעם שמרגישים ערך עצמי נמוך)
שום דבר לא יכול לפרק מניפולציות.
מניפולציות לא מתפרקות.
מניפולציות לא קיימות
הן רק דרך של החשיבה של המוח שכבוחרים לחשוב אותן שוב ושוב פשוט נותנים להם קיום.
כשבוחרים להיות הגוף. החסר. הטבעי. התשוקה היא לא בדימיון, היא בגוף. האהבה היא לא משהו שאנחנו נותנים היא משהו שאנחנו מתמסרים. אי אפשר למצמץ פעם אחת בשעה. אי אפשר להפוך את פעימות הלב ל5 בדקה. ואי אפשר לנשום 3 נשימות בשעה. הגוף הוא טבע ואפשר רק להתמסר אליו, האהבה של הגוף היא טבע ואפשר רק להתמסר אליה.
כשבורחים מלחוות את הגוף מכל מיני סיבות*, בורחים מהאהבה שבו. ואז מחפשים אותה בגוף אחר, או במולקולות פחות מורכבות..
* שהבסיס לכולן היא התנגדות הבסיסית (ולפני הכל גם המחשבתית) לחווית הכאב. המנגנון הזה הוא נושא בפני עצמו..