פרק שבעה עשר
Let Her Out!
***סיפור בהמשכים, מומלץ לקרוא מהתחלה***
היא פשוט רוצה לצאת, להסתובב לה חופשיה בחוצות העיר. כבר מעל לחודש שהיא נעולה שם בפנים, שיא של מעל שנה, ופתאום היא נזכרת בתחושה הזו, להיות כלואה. זה כואב לה, פתאום היא נזכרת איך זה מרגיש. אחרי ככלות הכל, במשך 42 שנה היא לא ידעה אחרת. והנה, אחרי שנה חופשיה יחסית היא שוב כלואה, היא לא מבינה למה, טריגר לזמנים עברו.
לפני חצי שנה בדיוק היא הלכה לה למסעדת יוקרה עם חברה, המבטים הנעוצים לא הפריעו לה, להפך. חלק מאותם מאותם מבטים היו מבטי לעג ושיטנה, מהם התעלמה כלא היו. חלק היו מבטי פרגון, הערכה, תשוקה וקינאה-אותם היא אימצה ללבבה. אבל יותר מהכל, יותר חמים, יותר נעים, הכי מפרגנים היו המבטים הסתמיים, אלו שאומרים "סתם זוג חברות הולכות למסעדה", קבלה חסרת חשיבה או תמיהה, ואלה היו רוב המבטים.
משם היא המשיכה לאיזה פאב, להעביר את הזמן את שיפתח הטאבו, ושנפתח...העבירה את זמנה בנעימים, מקום שבו איש לא שם לב למשהו חריג. איך היא אוהבת את זה, לתת לעצמה להיות חופשיה, כמו שהיא אוהבת, כמו שהיא רוצה להיות, ויחד עם זאת להיות בלתי מורגשת, להיבלע בקהל כמו סוכנת סמויה, רואה אינה נראית.
ככה זה שמשאירים את דלת האורווה פתוחה והאהבה יוצאת בדהרת אמוק אל תוך הלילה.