כדור שלג של קינק

אז לפני כחודשיים אמרתי לו את האמת, במלוא הדרה. 

אחרי שבע שנים, אחרי כל הימים.

כמו ספר פתוח, פגיע, עדין...

הנחתי את הלב על השולחן וקיוויתי לרחמים. 

בצורה האופיינית לי, פגיעה וכנה,

כי עדיף לנסות ולהתאכזב מאשר להימנע. 

"אני לא מעוניין".

שלוש מילים. 

שלוש מילים ושבע שנים. 

שבע שנים של תקווה, של חלום. 

התנפצו להן ברגע אבל כנראה השאירו מקום. 

כי אחרי כמה שבועות הוא פתאום שינה את דעתו. 

יצאנו לדייט, מסעדה, התרגשות...

שבע שנים של תקווה, של חלום,

והנה יש מצב שזה קורה היום!

אבל מי היה מאמין שכך זה יגמר. 

בתקיפה, אלימות, משטרה...

במשבר. 

"תראי מה את גורמת לי לעשות".

"תפסיקי כבר לבכות". 

אחרי שבע שנים בהן לא אכזב,

היה יציב ואיתן! לא כועס, לא אלים, לא עוזב...

בלילה אחד, רווי אלכוהול,

נוכחתי לגלות שאנחנו אף פעם לא יודעים על מישהו הכל. 

ובבוקר אחרי הגיעו התירוצים. 

"את הדבר הכי חשוב לי בחיים!"

"פשוט הרגשתי חוסר אונים!"

"חסמתי לך את הדרך הביתה כי דאגתי לך"...

"את לא יכולה לזרוק את כל השנים האלה לפח"...

אז אני כן. 

וזרקתי. 

ואני מנופצת לרסיסים...

מאובדן של חבר, מאובדן האמון, אובדן יחסים. 

החלום ושברו מעולם לא היה כלכך מוחשי וכואב

כי אמנם אני פגיעה וחשופה,

אבל לא אתן שירמסו לי את הלב. 

ותמיד קל להישאר. 

לסלוח, לחשוב "אולי הגזמתי" ולהישבר. 

אבל אני אומרת לעצמי ומזכירה שוב ושוב:

מגיע לי טוב יותר.