כדור שלג של קינק

איזה כיף שגם בגילי המופלג (כן כן אל תצעקו. ככה מרגישים לקראת גיל 30!), כדור השלג שלי ממשיך להתגלגל ולצבור חוויות חדשות. אחחחח. אין כמו כאבי גב, יוקר המחייה, הדודה ששואלת "נוו מתי תתחתני כבר?" ונגיעות של חרדה קיומית כדי להבהיר לעצמך שאת כבר ממש Grown ass woman. ובכל זאת, בין ימים נמרחים של אזעקות, חשבונות, עבודה ושגרה- לפעמים מגיחים רגעים שתופסים אותנו בהפתעה. 

לפני כמה ימים בפעם הראשונה הוזמנתי למפגש "קאדל". יותר נכון להגיד, בפעם הראשונה הוזמנתי ונעניתי להזמנה. הכרתי את המארגנים וסמכתי עליהם שיבחרו אנשים טובים. עכשיו אני לא יודעת אם אתם מכירים בדיוק מה זה קאדל אז בואו נגדיר את זה כ"מסיבת כרבולים". מגע רך, חום, קרבה...עם נגיעות פוטנציאליות של מיניות ועירום. או לפחות כך הוסבר בהזמנה. אז בואו אני אגיד לכם ככה: קאדל שמאדל. זאת הייתה אורגיה.

אז על האורגיה המדהימה שמצאתי את עצמי בתוכה אני יכולה לכתוב שלושה פוסטים לפחות. היא באמת הייתה מלאת חום, קרבה, תקשורת ומגע (גם רך וגם פחות), אבל משהו אחד בה תפס אותי יותר מהכל...או יותר נכון, מישהי. מהרגע הראשון שמתי לב אליה, לבגדים שבחרה ללבוש ששידרו נינוחות ללא מאמץ. לשקט שלה...איך היא מדברת ברוגע, מפתחת שיחות ומחייכת. מי מכם שמכיר אותי יודע שאני דברנית גדולה בלשון המעטה, חופרת...רועשת, גם בדציבלים וגם בנוכחות. ופתאום? מולי יושבת אישה שנראית לי בדיוק ההפך. שמעתי עליה כבר קצת לפני וידעתי שהיא בקטע של נשים. שאלתי את עצמי "ומה איתך וורשיפ? את בקטע של נשים?".

כי אמנם בגיל 14 ירדתי לאישה לראשונה, בגיל 17 כבר עשיתי הרבה שלישיות עם נשים. לאורך השנים היו לי חוויות עם נשים...נגעתי, ליקקתי, חדרתי וגם הייתי בעצמי המושא לכל האקטים האלה בחזרה. מעולם לא הגדרתי את עצמי ביסית ותמיד כששאלו אותי אמרתי "נשים זה בסדר. אין לי בעיה עם נשים. אבל הן לא מרגשות אותי כמו גברים". האמנם...אז למה פתאום אחרי פעמיים עם האישה הזאת, אני מרגישה שונה? אני לא חושבת שאתם יורדים לסוף דעתי עד כמה האישה הזאת הטריפה אותי. דמיינו לעצמכם חדר, הרבה מזרונים, הרבה גופים יפים גבריים ונשיים כאחד עירומים ומתפתלים, גונחים ונאנחים...ואני? העיניים שלי רק עליה. אז לשאלתי עניתי לעצמי "לא יודעת, אבל מה שבטוח אני בקטע שלה".

למזלי ושמחתי, במהרה העיניים שעליה הפכו גם לשפתיים וידיים. מעולם לא נמשכתי ככה לגוף נשי. העור הרך שלה, הפטמות הזקורות בפה שלי, הנשיקות. הקימור המושלם של שדייה והקעקועים שמעטרים את גופה. כולה קטנה ורזה, נעטפת בתוך האחיזה שלי ונמסה לתוכי. והפות. הוווווו הפות!!! שנים ארוכות לקחו לי על מנת להגיע ליחסי חברות עם האיבר הזה ופתאום ביום בהיר אחד אני מוצאת את עצמי צוללת בלי חמצן בתוך הפות הכי יפה שראיתי בחיי. רק צמאה לעוד ועוד. כשנפגשנו רק שתינו לאחר מכן, ניסחתי את זה ככה: "הכל פה ריח של פות. הכל פות. אני לא רגילה" וצחקנו ביחד מחובקות במיטה. בתוך תוכי גם הוספתי תהיה "אני לא רגילה...ואולי אני רוצה להתרגל לזה". 

אחרי כמה ימים של מחשבות בנושא, כשניחוח אישה מתערבל לי במוח וצובע את כל מחשבותיי, הגעתי לכמה תובנות. רוב האינטראקציות שלי עם נשים היו בגיל צעיר ומתוך ריצוי. ריצוי של מי אתם שואלים? של גברים! של הפנטזיה הגברית. זו הייתה עוד דרך בה יכולתי להיות וורשיפ המגניבה, המשוחררת, המינית. ועכשיו? פגשתי אישה ברגע הנכון בחיי. אחרי שנים של צמיחה אישית והתקדמות, של התנערות מדפוסים מרצים והתחברות לעצמי ולמיניות שלי. והיא? יפה ורגישה ונעימה ומעניינת בטירוף. אז אני לא יודעת מה "הקטע" שלי, אבל DAMN, כדור השלג בהחלט ממשיך להתגלגל. 

הדברים הקטנים הם אלה שסוללים את הדרך אל הלב שלי.

אני לא מתכוונת רק לאהבה רומנטית אלא לכל מה שיש ללב שלי להציע: הערכה, חיבה, חברות, פרגון, אמון ועוד. כשאני בונה אט אט תמונה של אדם מסוים אצלי בראש, מגבשת את דעתי עליו ופותחת את הלב, לרוב חלקי הפאזל יורכבו מדברים שאינם מדוברים. מחוות קטנות, מעשים ורגעים שאני רואה מהצד שנעשים בשקט, באותנטיות וללא רעש וצלצולים. על איזה דברים אני מדברת?

למשל, באותו בוקר כשקמתי אחרי לילה מדהים של פליי ביתי וגיליתי שאין חלב לקפה, הוא יצא למכולת בשקט בשקט ודאג שאתחיל את הבוקר בטוב. כשישבנו עם חברים ובלי להצהיר ולעשות עניין הוא פשוט קם ועבר לצד השני של השולחן כדי שלא תסריח לי הסיגריה שלו. בחמישי האחרון לפני המסיבה של קימברלי, בזמן שהלכתי להתאפר בשירותים הוא חיבר לי את הטלפון למטען כי ראה שחסר לי. דברים פשוטים, יש שיגידו בסיסיים, אבל עבורי הם חלקי פאזל קטנים שמצטברים ומעידים על האדם כפי שהוא. דברים שנעשים מבלי שביקשתי, ללא "הוראות" או "חוקים" או שליטה, פשוט בין שני בני אדם. 

אבל לא רק על החדש אני מדברת! כי גם כשהגענו לפמדום (עם סוללה מלאה כמובן) קיבלתי עוד כמה חלקי פאזל כדי להשלים תמונה של אישה מדהימה. אישה שקיבלה את פניי בידיים פתוחות עם חיבוק ומילה טובה, שסישנה את החדש שאיתו באתי והראתה לי שהיא יודעת להיות קשוחה מאוד אבל באותה נשימה לא לחצות גבולות, ששלחה לכיוון כל אחת מאיתנו כוס שמפניה וחיוך, שחושבת על הדברים הקטנים ביותר ומשקיעה מכל הלב כדי שנהנה, שמדגימה באמת מה זה להיות מלכה במלוא מובן המילה ובשיא האנושיות. וכשהייתה לי בעיה? הפגינה אכפתיות כלפי ודאגה לשמוע מה יש לי להגיד. 

כנראה שיש סיבה שהמקום שבו התחלתי עם "החדש" זה בפמדום שלה. איך היא אמרה לי בחמישי? "הדאנג'ן זה הבית שלי וכשאת בבית שלי, את משלי". אז קימברלי יקרה, שתדעי, הדברים הקטנים הם הדרך ללב שלי, וכשאת מגיעה לשם, את משלי. תודה❤️ 

מי שמכיר אותי קצת בסצנה יודע עד כמה אני קנאית לשמי האמיתי. בעבר הייתי נותנת אמון יותר בקלות, או שאולי היה לי פחות מה להפסיד? כך או כך, בימינו זה שונה. במסיבות, אירועים, מאנצ'ים או פליי-ים ביתיים, כמעט אף פעם לא תשמעו אותי משתפת בשמי הפרטי. בכל מסיבה מחדש אני מוצאת את עצמי צועקת למישהו באוזן: "וורשיפ. וור-שיפ. כןכן. וורשיפ". מנסה להתגבר על עוצמת המוזיקה ומתחרטת על הרגע הזה לפני שנתיים שמשום מה חשבתי שזה יהיה ניק טוב. מאשימה את הפטלייף. את בישראל וורשיפ! דברי עברית. בכל מקרה, מאוחר מדי בשביל לשנות כיוון, כי ברגע שהפכת כבר להיות ספינת קרב או כבשת מלחמה, קשה מאוד לחזור אחורה (ותודה לכל המתורגמנים הנאמנים של הכלוב שפונים אליי כ"מלכת הסגידה". חביב מצידכם, אבל במילותיו של ביידן...Don't). 

מי שזוכה להכיר אותי קצת יותר טוב, מכיר גם את שמי האמיתי. בדרך כלל, האנשים שמולם אני בוחרת להיות חשופה הם אנשים שאני רואה איתם פוטנציאל להמשך. בין אם מדובר בהמשך חברי, זוגי, או כזה שמערב סטראפאון- אם ההמשך יבוא כנראה שאיתו יבוא גם המידע הזה. הגיוני עד כה. 

אתמול, החדש קרא לי בשמי.

הופתעתי לגלות כמה זה הזיז אותי פתאום. הרי אני שומעת את השם הזה עשרות פעמים בשבוע (והאמת? השם שלי בנאלי לאללה אז אני שומעת אותו גם כשבכלל לא מדובר עלי!). אז למה פתאום חיוך נמרח על פניי וכיווץ בין רגלי? חשבתי על זה, ואני אגיד לכם למה: כי הדמיון שלי רץ קדימה ומכניס עוד מילים לפה שלו (ואולי גם איזה דילדו אבל זה לפוסט אחר). 

"אני רוצה שתזייני אותי X".

"X, אני שלך".

"X בבקשה! אני מתחנן. עוד".

וגם "תפסיקי X. אני צריך מנוחה". 

לא "המלכה". 

לא "וורשיפ". 

לא "גברתי".

לא "דומינה".

כשאתה שלי...

תקרא לי בשמי. 

"סמנטיקה (מיוונית: Σημαντικός) היא חקר המשמעות. בתחום הבלשנות, הסמנטיקה עוסקת בחקר המשמעות של מילים וביטויים בשפה". עד כאן שיעור הויקיפדיה להיום. ולמה בכל זאת הקופי פסטה? מפה לשם יצא שהתעסקתי לא מעט בנושא הזה בסופ"ש האחרון. 

כאמור (בחלק מהפוסטים הקודמים), אני בעיצומו של תהליך הכרות עם מישהו וכבר מפה מתחילה ההתלבטות הסמנטית שלי. לפעמים, מתחשק לי להתייחס אליו כ"הנשלט החדש" אבל תמיד במחשבה שניה זה לא ממצה מספיק. אז אולי "פרטנר חדש"?...אמממ, משום מה זה מרגיש לי כמו דרך להגיד שהוא אחד מבין רבים. אז אני פשוט "יוצאת עם מישהו חדש" כנראה! ועדיין, כשרוב המפגשים שלנו בבית, האם זה באמת הניסוח הנכון? בכל אופן, כרגע לשם הנוחות פשוט אקרא לו "החדש" (כי יהיה מה שיהיה, חדש הוא בודאות).

אתמול בלילה, שכבתי ליד החדש במיטה. ברגע של ניתוק בזמן שהייתי בשירותים, הוא הספיק לצלול לשיטוט לילי בסרטוני האינסטגרם (כמו רבים מאיתנו לקראת הירדמות ושינה). בעודי בוחנת את פניו המוארות ממסך הטלפון, לומדת את קווי הבעותיו, הוא סיפר לי על מרצה TEDx שהוא מקשיב לו. "יש לו דרך לפרק נושאים לגורמים בצורה ממש ברורה ויפה" החדש הסביר, ואני ספקנית מטבעי, ביקשתי שישים לי סרטון לדוגמא. התחבקנו ושמענו סרטון קצר על רגשות. איך לדייק ולשיים אותם. מה המשמעות של כל מילה שכזו ואיך מזהים אותה בתוכנו? שיחה קצרה ומנומנמת אך חשובה. 

קצת מוקדם יותר בסופ"ש, ניהלתי עם החדש שיחה שקצת פחות מתאימה לTEDx (אולי יותר לXVIDEOS). אבל באמת, מי כמוכם יבין אותי כשאגיד שהייתה חשובה לא פחות. "יש שמות או מילים שלא תרצה שאגיד לך או אקרא לך?" שאלתי אותו. כשראיתי שהוא קצת מתקשה לענות לי, התחלתי לפרט. אני תמיד מעדיפה לנהל את השיחות האלה מבעוד מועד: "זונה, כלב, ילד טוב...אפס, עבד, רכוש...פניות בלשון נקבה...אמממ אתה מבין את הראש?". התשובה שלו תישאר רק לאוזניי אבל השיחה הזאת גרמה לי לחשוב וההכרות איתו גרמה לי לרצות לפרט, שיבין גם הוא את הראש שלי יותר טוב. אז מה באמת אני אוהבת? מה המשמעות של המילים האלה בשבילי?

אדם אחד, בין אם הוא בן זוג, פליי פרטנר, נשלט...או "החדש", יכול להיות כלכך הרבה דברים שונים עבורי ברגעים שונים. 

הוא יכול להיות זונה טובה, כשהוא יתחנן שאמשיך לזיין אותו עם הסטראפ שלי. התחת שלו מתמתח אחורה ואנחות של חרמנות נשמעות מכל עבר. 

כשהוא על ארבע, מתזז מצד לצד וממלא פקודות, מחובר לקולר ורצועה, הוא יותר כלב מבן אדם ואני אהיה הראשונה להזכיר לו את זה (וגם לפרגן כשצריך!).

אם נחה עליי הרוח (הרעה) ואני נמשכת להשפלה, לראות אותך האפס או העלוב שנמרח לרגליי ימלא אותי בשמחה. 

ורכוש? בין אם בכדי לבסס בעלות ברגעים של קנאה או בין אם להעלים את האנושיות בסשן החפצה- "הרכוש של וורשיפ" זה מה שאתה.

וכל אלה רק דוגמאות, סוטות או וניליות, לכוחן של מילים. לקסם שיש בדיוק הנכון של הבעה ורבלית. אז עסקתי הרבה הסופ"ש בסמנטיקה, גם בשיח גם במחשבותיי...והמשמעות? שאולי עוד אין לו שם או הגדרה, אבל משהו "חדש" מתחיל אצלי עכשיו.

כשאני בחדר הזה, הזכרונות תמיד צפים. איך אפשר שלא? כשכל סנטימטר של קיר (ואפילו תקרה) מכוסה בקשקושים, הקדשות וציורים שעומדים דום לאורך השנים כעדות מהימנה לליברליות של הוריי. יש ילדים שקיבלו כפכף לראש אם ציירו על הקיר, אני קיבלתי חבילת טושים. כרגיל, מימיני הדג נחש, משמאלי אבריל לאבין ומולי בלורד שחור על קיר לבן, מתנוסס בענק הכיתוב "לעולם לא תצליחו למכור את הבית הזה". חמודים החברים שלי, אני מקווה שהם צודקים. 

פה נולדתי. טוב לא ממש בחדר הזה מן הסתם, אבל מהרגע הראשון בו חזרתי מבית החולים למקום שיהיה לי לבית, ארבע הקירות האלו היו לי למבצר. פה גדלתי. בחדר הזה עשיתי מסיבות פיג'מות עם חברות. כאן העברתי שעות של צחוקים וריכולים. בחדר הזה קיבלתי מהוריי מנעול על הדלת ואת הפרטיות שלי בפעם הראשונה. בחדר הזה קרתה הנשיקה הראשונה שלי. על המיטה שעליה אני שוכבת ממש ברגע זה איבדתי את בתוליי. באמת, זכרונות מתוקים וטובים שאני מודה עליהם מאוד. 

אבל...תמיד יש אבל, הא? עם השנים והבגרות, הבנתי גם כמה זכרונות רעים מקושרים לי לחדר הזה. לחדר הזה הגנבתי אוכל כבר מגיל 8 כדי לאכול בסתר מבלי שיסתכלו. במראה הזאת הסתכלתי שעות ושנאתי את ההשתקפות. מולה עטפתי את גופי בתחבושות אלסטיות מתחת לבגדים רק כדי להיראות קצת רזה יותר. בחלון הזה התחלתי לעשן "בסתר", נערה נגררת שחושבת שמגבת ליד חריץ הדלת תעשה משהו בנוגע לריח (בהמשך לפוסט הקודם, בואו נגיד שירשתי את חוש הריח ממישהו. תודה באמת אבא). 

והכי גרועים הם הדברים שאני לא זוכרת. הדברים שאני יודעת שקרו פה אבל הזכרונות מסרבים להתבהר. מסתובבים לי בראש כמו ערפל שחומק ברגע שמנסים לתפוס אותו. קשה לי להסביר את התחושה למי שלא חווה אותה אף פעם אבל יש דברים שהגוף פשוט יודע, גם כשהראש לא עומד בקצב. הוא היה חלק מהמשפחה שלנו, מבחירה ולא מדם. הוא היה חייכן ותומך ומצחיק וילדי, חכם ובעל קריירה מצליחה. במשך 7 שנים הוא ראה אותי גדלה. הוא הצטרף אלינו לחופשות משפחתיות, הוא ליווה טיולים שנתיים שלי בבית הספר, ראה איתי סרטים בשעות הקטנות של הלילה, לקח אותי ואת חברותיי לבריכה, קנה לי בובות ושיחק איתי במשחקי קופסא. כשהייתי בת 15, הבשורה נפלה על משפחתנו כמו מכה שחורה. מי ידע שהוא גם היה פדופיל? 

מאז הוא כבר הספיק להיות בכלא ולהשתחרר. ואני? עוד לא זוכרת. לא זוכרת אבל יודעת. אז שוב פעם אני בחדר הילדות, נזכרת בטוב, ברע ובמעורפל. מודה על כל ההרפתקאות שהיו לי, מתמלאת גאווה בדרך שעשיתי ונותנת חיבוק גדול לוורשיפ הילדה, לוורשיפ הנערה ולכל הגרסאות שלי שהיו, ואלו שעוד יגיעו בעתיד. 

אחרי עשור של עישון סיגריות, לפני כשנתיים זכיתי להרוויח את חוש הריח שלי בחזרה!! טוב, אולי "זכיתי" זאת הגדרה קצת מפרגנת מדי...כי דווקא בגמילה מההרגל המגונה ביותר, נזכרתי כמה העולם מסריח. 

חוש הריח שלי כלכך חזק שלפעמים אנשים מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת. "מה אתם לא מריחים את זה?" אני אומרת בעודי מעקמת את האף וכבר רגילה לקבל מבטים מבולבלים מהסביבה.

יש ריח של חיבוק עם אדם שאולי כנראה היה לו קצת חם.

ויש את הריח של ההיא שניסתה רק להתפנק אבל הבושם שלה חונק.

שלא נדבר על חבריי שמעשנים! שאת אי הנוחות שאני חווה מולם, לרוב שומרת בפנים.

לא, אני לא מגזימה. זה פשוט האף שלי. ככה הוא, עילאי ומתנשא שכזה. 

אבל לפעמים, אני נזכרת שהעולם לא כולו מסריח.

אני נזכרת ב...

בריח שלו שנשאר לי על הכרית גם אחרי כמה ימים.

בריח שלי שישאר לו על הזקן גם אחרי שישטוף פנים.

בריח של אוכל טעים שהוא מכין לי שנישא למרחקים. 

בריח של חוסר האונים שנוטף ממנו כשאנחנו משחקים. 

בריח של כיור נקי אחרי שהוא עשה לי כלים. 

בריח של נשיקה ארוכה

שאיתה רק מתחילים...

נותנת אזהרה

והוא לא מתרגש 

כי זאת רק אני

ואני חמודה מדי מסתבר

הוא רק אמר

וזה לא יצא טוב

הוא מתנצל

ואני סולחת 

הרי אני חמודה

הוא לא יודע? 

שגם אני רק רוצה לומר לו דברים

כמו...

ארצה

ילד טוב

תלקק

תתחנן

תפשק

תתפתל

ורק זה לא יוצא... 

בינתיים😏

שני פרסומים ביום אחד?!?! בעלת הבית השתגעה! או שאולי היא מקבלת השראה מבלוג מסוים שאחריו התחילה לעקוב. או שאולי היא פשוט חולה כל היום בבית אז מוצאת פה מפלט מהשיעמום. בכל מקרה, מה זה משנה? זהו טבעו של כדור שלג, דבר מוביל לדבר ותופס תאוצה. 

אז אחרי הפרידה ובגלל הסיבות לקיומה מלכתחילה, מצאתי את עצמי מחפשת את ההמשך. אני יודעת טוב מאוד מה המטרות שלי בחיפוש הזה ואיפה אני רואה את עצמי בעוד כמה שנים. נכון נכון, לא לצעוק חברים, אני יודעת גם ש"החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות"...ועדיין, זכיתי ללמוד על איזה דברים אני לא מוכנה להתפשר. אז ההמשך יבוא כמובן. אבל איך הוא יראה? ועם מי? בפעם הראשונה מזה שנה, צללתי חזרה לבריכת הדייטים השנואה עליי ושינסתי מותניים אל מול עול ההכרויות החדשות. הרי אם לא אתאמץ ואנסה לשחות בבריכה, לשם מה בכלל עברתי את כאב הלב הזה של הפרידה? 

לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי הכרויות זה מתיש. שיחות חולין וחיוכים, מוניות ומסעדות רועשות, מניירות וחוקים חברתיים. ציפיות ואכזבות. למי יש כוח לזה תגידו לי? רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לנעול את הדלת ולהתכרבל מתחת לשמיכה עם החתולה שלי. סתם, על מי אני עובדת, היא תוריד לי את הפרצוף אם אני אנסה לכרבל אותה ללא אישור מפורש ובזמן הנכון. כן כן גם יש לי שולטת בחיי, קוראים לה מיקאסה. או מיקמיק. Anyway, פוקוס. עבורנו, אנשי הבדס"מ מתווסף נדבך נוסף לחיפוש. אדבר בשם עצמי כי אני יודעת שזה לא נכון עבור כולם ואגיד שאני לא רואה עתיד בו הבדס"מ לא חלק מהחיים שלי. אז אתם יודעים מה זה אומר? שבריכת הדייטים המדוברת...פתאום הפכה להיות שכשוכית, אולי אפילו שלולית. אבל זה לא בלתי אפשרי, הרי עשיתי את זה בעבר. 

בחודשיים האחרונים יצאתי לכלכך הרבה אירועים של הקהילה. האמת? בלי קשר לחיפוש, נהניתי מכל רגע. האנשים הבדסמיים המדהימים שיצא לי להכיר או לחזק איתם את הקשר נהיו באמת קהילה תומכת ומחזקת עבורי. ולראשונה לא רק כמילה חלולה, אלא במלוא מובנה. אז שבריר שניה של דביקות לשם אמירת תודה. אין עליכם. זהו, עבר הרגע אפשר לנשום. אז איך הולך עם שיעורי השחיה עד עכשיו? אתם מוכנים לזה? אנסה להיות תמציתית כדי להגיע לעניין. הראשון אכזב מראש עוד לפני שבכלל הגענו להיפגש. השני דפק לי ברקס אחרי דייט ראשון, אמנם ברקס מאוד מנומס (חייבת לציין כי זה מרענן ומקסים) ובכל זאת לא נעים. בשלישי מדובר בהכרות ישנה שניסה להשתחל חזרה אל תוך חיי ואני אכזבתי את עצמי כשגיליתי רק לאחר זמן מה שכוונותיו לא ראויות. עם הרביעי אני סיימתי את העניינים אחרי שני דייטים כי פשוט לא הרגשתי חיבור. כולם מהכלוב, כולם מהעולם הזה שלנו...ואיי התעייפתי, זה כמו עבודה.  

ואז ממש לפני שבוע וחצי הכרתי מישהו בקימברלי האחרון. מישהו שאיתו, עד כה, שום דבר לא מתיש! זה מצחיק איך שלדברים יש את הטיימינג שלהם, הא? הרי פגשתי אותו בעבר במסיבה, דיברנו כבר בצ'אט, שמעתי עליו כבר בעבר. אז איך פתאום דווקא עכשיו זה מרגיש ממש אחרת? והופ, בבת אחת פתאום כבר הפסקתי לשחות בשלולית. עכשיו אני צוללת באוקיינוס רחב של הכרות עם מישהו חדש ותנו לי לספר לכם, מאז ומתמיד פחדתי מהים!! שנה שלמה הייתי רגילה למשהו ספציפי, שהכל היה ידוע ונוח כבר ופתאום נזרקתי חזרה לתהליך של ללמוד מישהו. ללמוד אותו. להבין את הראש שלו ולעזור לו להבין את שלי. זה מפחיד, זה מעלה בי את כל הנקודות הישנות של חוסר הביטחון, של השוואה לשולטת אחרת, של השוואה לנשלט אחר ופחד מאכזבה. אבל אל תבינו אותי לא נכון, זה גם מרגש מאוד. הוא מרגש מאוד. 

סה"כ, מרגש לחזור לשחות. 

הכלוב הוא המקום הראשון בו אי פעם התנסיתי בכתיבה.

ואני לא מדברת על כתיבה אקדמית או ברכת יום הולדת לסבתא, אלא כתיבה כזו אשר דרכה אני שופכת את אשר על ליבי או את אשר היה שם בעבר. כתיבה שמבין שורותיה אפשר ללמוד עלי, ביותר מדרך אחת. אחרי שנים של ניסיונות כושלים בסגנון "יומני היקר", קבוצות וואטסאפ עם עצמי שנשארו ריקות לעד וגם כמובן הפרעת קשב וריכוז שסיכלה כל ניסיון להתמיד, החלטתי שהפורמט הזה פשוט לא בשבילי. "אני פשוט צריכה לדבר את הדברים בקול רם" אמרתי לעצמי ואני מניחה שחבריי יעידו שברגע שאני פותחת ת'פה, ניכרות יכולות חפירה מרשימות בהחלט. אז מה קרה? אז איך יתכן שאתמול נתתי לחברה הכי טובה שלי לקרוא חלק מהסיפורים שכתבתי והיא הסתכלה עליי בפליאה "לא ידעתי שאת כותבת!". כפרה, גם אני לא ידעתי!! ובעצם, מי שמכיר כבר חלק מהסיפורים שלי יודע שסגנון הכתיבה שלי נוטה פשוט באמת "לדבר בקול רם" את מחשבותיי. קטועות, אינטואיטיביות או מגוחכות כשיהיו. 

והנה אני פה היום שוב. מרגישה את הצורך הזר והמוזר הזה לעבד את הרגשות שלי באמצעות המילה הכתובה. האצבעות מתקתקות על המקשים, עוצרות, מוחקות, כותבות שוב, מנסות לעשות צדק עם הכאוס שמתחולל לי בלב. כי אמנם עברו כבר חודשיים, אבל לאהבה שממנה נפרדתי תהיה השפעה על חיי לעד. אני לא אכניס אתכם לסיבות שבגינן זה נגמר ובכנות כבר נמאס לי לשמוע אמירות כמו "אולי יש דרך להתפשר?" או "אם רוצים מספיק האהבה מנצחת הכל!" - לא. האהבה לא מנצחת את הכל ואני גם לא הייתי רוצה שכך יהיה. 

הכרנו בכלוב, בצ'אט. מהרגע הראשון ידענו שהקשר שלנו "בעייתי", שהפערים שבינינו יקשו עלינו, שאין לנו סיכוי לזוגיות רומנטית לטווח ארוך. לעולם לא אשכח את אחת הפעמים הראשונות שהוא ישב על ברכיו לצד מיטתי ובעודי מחברת רצועה לצווארו שמתי לב למבט בעיניים שלו. "לא להתאהב! שמעת?" ולא היה דרוש אפילו הסבר או הקשר כי את מה שזיהיתי בעיניו, הרגשנו שנינו כבר בבירור. "אני יודע לדאוג לעצמי. גם אם אתאהב". מנחשים כבר מה קרה? התאהבתי גם אני בכלבלב הזה כלכך חזק שלרגע רציתי שתהיה לי שולטת שתתן לי כאפה ותגיד לי "וורשיפ מפגרת לא להתאהב!!!". סיכוי נמוך שזה היה עובד בכל מקרה. אוי א-ברוך. הו כמה דיברנו על זה! דנו ודשנו ובכינו ותירצנו ופתרנו שוב ושוב. שקלנו להיפרד כבר מראש כדי לא להקשות על עצמנו עוד בעתיד...כי למרות שהיו ימים מתוקים של פנטזיות על חיים משותפים, שנינו ידענו שמתישהו, זה הולך להיגמר. אז דיברנו ודיברנו - ונשארנו ביחד. שנה שלמה. 

אתם אולי שואלים את עצמכם למה. למה נשארנו ביחד שנה שלמה למרות שהכל היה "אבוד" מלכתחילה? למה אנחנו מתמודדים עם הכאב הזה עכשיו כשבעצם אפשר היה להימנע ממנו? ואולי בעצם זאת אני שבכלל שואלת את עצמי. אז את זה אני אנסה לשתף (אולי גם בכלל ממש לא מעניין אתכם ואתם רק קוראים כי אולי יהיה פה משהו מעניין לאונן עליו. אז לא יהיה. משוחררים). אני מנסה לתאר במילים את הקסם שיש ביני ובינו וכל מה שיוצא במקום אלו דמעות. הקסם שהיה. דמיינו פה עשרים דקות של פאוזה בכתיבה. קסם של צחוקים בלתי נגמרים, של כרבולים על הספה מול הנטפליקס, שיחות אל תוך הלילה שחושפות את הנקודות הכי רגישות. קסם של הפריה הדדית ופתיחות לתחומי עניין חדשים, של שבירת סטיגמות וקלישאות, של פרגון, חברות, ודאגה ושותפות. זוגיות. זוגיות בריאה!!! איזה קטע שבאמת קיים דבר כזה הא? ובואו לא נשכח את הבדס"מ. הבדס"מ שכמו בחלום נשזר בתוך הזוגיות שלנו כמו חוט זהב אלגנטי וטבעי שכאילו נועד להיות שם. כשלכל מבט יש משמעות וכל סנטימטר בגוף של האחר ידוע ומוכר. כשכל סיטואציה ונילית בחיינו מתובלת בהיתכנות של נקישת אצבעות קלילה שמחזיקה משקל ענק, הידוע רק לנו. כששום פנטזיה או רצון לא תלושים מדי מהמציאות ובטח לא מהשיח שלנו. מה אפשר עוד לבקש? מבינים?

אז כן. יש עוד מה לבקש. תמיד היה ואני שמחה שאנחנו מכירים את עצמנו מספיק ואת הגבולות שלנו, כבני אדם דבר ראשון. מכירים בדברים שעליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר ואלו שלצערנו, סותרים ותהומיים בקשר בינינו. למרות הזמניות שריחפה מעל ראשנו כל הזמן, במעטפת המכילה והתומכת הזאת, הצלחתי לעשות תיקונים ענקיים לחוויות עבר קשות. בזכותו, יותר נכון בזכותנו, למדתי להכיר את הגוף שלי מחדש, להודות בדברים שמעולם לא אמרתי בקול רם, להיות יותר שלמה עם עצמי. זכיתי לצמוח, ללמוד, לאהוב. וכמו תמיד, גם עכשיו בתוך הכאב, המורכבות, הקהילה הקטנטנה, ההכרויות החדשות של כל אחד מאיתנו, אני לא מתאכזבת מהקשר שלנו אפילו לשניה. הקסם שמאפשר לנו לעשות הכל בחינניות ובתקשורת מלאה- גם כשמדובר בפרידה. 

תודה על השנה הזאת בוץ מתוחכם. זכיתי בך. 

**עריכה - לא מחפשת להכיר אף אחד כרגע. אין צורך להציע**

"וורשיפ את ממש מתוקה בעצם" הם אומרים לי כל הזמן ואני תמיד עונה "נכון!". מי זה "הם" אתם שואלים? אלו אתם. או לפחות אלה מכם שזוכים להכיר אותי במציאות. אז נעים להכיר, אני וורשיפ: גם שולטת וגם מתוקה. 

"בואי תעלי איתי על הבמה! תעשי איתי סשן" היא אמרה לי. מי זאת "היא" אתם שואלים? קימברלי האחת והיחידה (בליין הפמדום החדש שלה שדרך אגב- איכותי ברמות). עניתי לה שאני מתביישת וקיבלתי מבט מופתע בחזרה. אז כן, נעים להכיר, אני וורשיפ: גם שולטת וגם ביישנית לפעמים. 

"למה את לוקחת ללב? תתעלמי מעברייני מקלדת" הם מפצירים בי. הבנתם כבר את התבנית? החברים מן הסתם. האנשים הטובים שהכרתי פה בכלוב. אבל מה לעשות שאני רגישה ונעלבת בקלות? אז נעים להכיר, אני וורשיפ: גם שולטת וגם רגישה. 

בתקופה בה נכנסתי בפעם הראשונה למגפי הלייטקס שלי הייתה לי תמונה בראש של איך "שולטת" אמורה להיראות ואיך היא אמורה להתנהג. השקעתי בתלבושות מפוארות למרות שכל מה שרציתי זה להתכרבל בפיג'מה שלי, בחרתי בקפידה את מילותיי במטרה להישמע סמכותית וניסיתי תמיד לשדר שאני יודעת בדיוק מה אני עושה ובדיוק מה אני רוצה. הרי אני "שולטת". אני כמו ההיא שכולם מדברים עליה. כמו הזאת שכולם נופלים לרגליה. אז פעם כשאמרו לי "את ממש מתוקה" כל גופי הזדעק. מה פתאום!!! לא ראיתם את השוט שקניתי מאלי אקספרס?? אני שולטת אחזרית!!!!!

והיום? היום אני יודעת שאני בעיקר שולטת חייזרית.

משפילה מכל הלב אבל רק כשהוא מלא באהבה,

מתביישת מאוד...עד שכבר לא,

מעדיפה את הסטראפ שלי על טייץ או טרנינג,

והאמת? הרבה פעמים אין לי מושג מה אני רוצה,

אבל אני תמיד יודעת מה אני לא רוצה:

אני לא רוצה יותר לעולם לעצב את עצמי כדי להתאים לתבנית של מישהו אחר.