לפני שנה. יום שבת, 5 באפריל 2025 בשעה 11:42
"לך יש אמת רדיקלית" פעם מישהי אמרה עליי וביחד צחקנו עליה.
אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי היא צדקה?
כי הוא מספר שההיא משחקת וכיף לה, ההיא מדברת מוזר,
אחת חשדנית ומטיחה האשמות והייתה גם אחת משוגעת על כל הראש.
ואני? סלע איתן, כמו אחותו, אוזן קשבת...החברה הכי טובה.
טובה בלייעץ, לפרגן כשצריך, לתת יד בעת צרה.
תמיד אתייצב אם לי רק יקרא.
הוא שואל "מה לכתוב לה? ואיך לבטל את המפגש עם חבר?"
ואני משיבה "תכתוב את האמת חברי, זה תמיד עוזר".
ופתאום, אני זאת שיש לה סוד.
אחרי שבע שנים מהיום בו הכרנו.
שבע שנים בהן סיפרתי לו הכל.
אחרי אבולוציות רבות של הקשר שלנו.
אחרי שנים בהן מעולם לא רבנו, אלא רק התקרבנו.
אחרי שמעולם לא נתן לי את מילתו לשווא.
לא איכזב, לא נטש, לא עזב.
אחרי שותפות, למידה, חברות, אהבה.
אחרי כל זה, אני רק מקשיבה.
מקשיבה והמילים שרוצות לדבר אמת נבלעות שוב ושוב.
אבל לא רק מפחד, אלא כי זה באמת נושא חשוב.
"אולי זה יהרוס לנו?"
"הוא בכל מקרה טרוד עכשיו. זה לא מה שהוא צריך לשמוע"
"זה לא הזמן הנכון"
"הוא בכל מקרה לא מעוניין"
"הוא צריך אותך בתור חברה"
אז פשוט תהיי חברה טובה ותחשבי בקטן.
מנסה להחזיר את הפנטזיות למגירה, למקומן הראוי,
שבע שנים הן ישבו להן שם...
אבל זה שפתאום כבר אין לו טבעת, זה לא היה צפוי!
אז הוא פורק ואני מקשיבה.
אעשה הכל כדי שרק שיהיה לו טוב, וזאת הסיבה.
הסיבה שאני שמחה בשבילו, שיטרוף את העולם.
אבל מהרגע שאמר לי, הקול בראשי לא נדם.
אני מקשיבה ומנסה לבחור את מילותי בקפידה.
כי האיזון בין החברות לבין הלב המשתולל שברירי במידה.
והיום? זה כבר מרגיש יותר מדי פתאום.
שפתאום יש לי סוד.
היום זה מרגיש שהאמת צריכה לצאת לאור.
להיות רדיקלית במלוא הדרה.
אבל מהאמת לעיתים אין דרך חזור,
וכל הפעמונים בראשי מצלצלים לאות אזהרה.
אני אוהבת אותו, בכל נימי נשמתי, וזאת האמת.
אז אחרי כל השנים היא באמת צדקה...
אם זו לא האמת, האמת הרדיקלית שלי, אני מרגישה מועקה.
ולאן שימשיך הסיפור, לטוב או לרע,
כך או כך, אסתדר,
כי אני יודעת שהוא ואני...
על הכל נתגבר.
