אני יושבת על המדרגות ושומעת את הדלת נפתחת. הוא סוף סוף עולה, סוחב את הקורקינט במדרגות שמתעקלות עד לדירה שלו. הוא אמר לי שיהיה בבית לפני חצי שעה, אני לקחתי מונית.
אני באה לקום והוא זורק 'תשארי על הרצפה'. ברגעים שבין ההוראה לבין הדלת שנפתחת אני מסתכלת לצדדים; המדרגות מוארות מהרגע שנכנס ואני מריצה בראש מי יכול לראות אותי, ומה יקרה אם יראו. אף אחד אף פעם לא ראה אותי ככה, וזה לא נראה שזה מטריד אותו, וזה מה שמטריד אותי.
הוא פותח את הדלת, נכנס לדירה, מדליק את האור. אני נכנסת אחריו, על הידיים והרגליים. כמו כלב. כמו כלבה. אני עדיין לא מוציאה הגה, לבל יזכר שיש לי קול ויבקש ממני להתחיל לנבוח, כמו תמיד.
הדלת עדיין פתוחה ואני מזיזה את היד לכיוונה כדי לסגור אותה, ואז הוא מסתובב מהקצה השני של הבית, 'מה את עושה? אני אמרתי לסגור?'.
אבל אם מישהו יעבור, והשכנים. וזה רק עוד תנועה של כמה סנטימטרים והיא תסגר.
'את מתביישת? להיות ככה? בזה שאת כלבה? תסגרי את הדלת'
אני מרגישה הקלה מצד אחד, ובושה מצד שני. לא הייתי צריכה לרצות לסגור את הדלת. כמה פעמים הוא כבר אמר לי שאני לא רוצה, כי אני לא חושבת. ראש ריק ממחשבות, ריק גם מרצונות.
'תתפשטי'
אני שולחת יד בגמלוניות וחולצת את הסנדלים; מתרוממת על הברכיים ומורידה את החולצה דרך הראש; ואז לחלק הקשה, מפשילה את המכנסיים עד לברכיים ואז מרימה כל ברך כדי להעביר את המכנסיים מהרגליים. אני ערומה על ארבע.
הוא כבר סיים לפתוח את הבית ושוב מסתכל עליי מהצד השני.
'לא נראה לי את כלבה. אבל איך מרגישה פרה?'
אני מרגישה את הציצים שלי מתנדנדים לרצפה, גדולים וכבדים לא כמו שהם היו לפני שנייה, את הבטן שלי משתפלת בין הציצי לירכיים בגל אחד גדול, ואת הירכיים שלי נשפכות לשני הצדדים. אני רחבה, גדולה וכבדה.
'ואיך עושה פרה?'
