בדייט השלישי שלנו עמיחי ואני חזרנו לדירה שלי אחרי שהלכנו לתערוכה ליד - אירוע שהיה נראה לי מתאים לצורך למצוא מקום להסתובב בו, להשתובב בו, למלא חלל שימלא את החלל שיש בינינו. הסכמנו שהוא לא ישאר לישון היום אבל גם הסכמנו שאחרי התערוכה נחזור לדירה שלי. נכון התנשקנו, אבל ברחוב. עוד לא היינו בחלל סגור רק שנינו ובדקנו איך מרגיש מפגש שאני אני והוא הוא. אפשר להגיד שחיכיתי לזה כל הערב אבל שמרתי לעצמי את זה, עדיין הייתי בשלב המוחזק שלי.
כשעלינו הוא אמר שהוא רוצה לשחק קצת. אמרו לי את זה בעבר וכבר שיחקתי עם אחרים. מבחינתי זה תמיד היה משפטים של גברים שלא רוצים להגיד שהם רוצים הרבה עכשיו ומיד ממני ומרגישים צורך טו אנדרפליי את המהלך שלהם.
'בואי מולי'. הוא ישב על הספה, ויש רק ספה אחת בבית הזה, ורק כיסא אחד שהוא ליד השולחן. אז הוא בעצם ביקש שארד לרצפה מולו.
מהספה אני מורידה את הברכיים לרצפה, ושולחת ידיים קדימה. עדיין לא היו מבעים בדסמים בינינו, וזה המפורש הראשון. פעם ראשונה שאנחנו פורצים את הסימטריה ופותחים פערים בינינו.
אני מתמקמת מולו, מול הטבע-נאות שלו, והוא מסתכל עליי מלמעלה. אני רואה שהוא מרוצה. אני מצפה שיפתח מולי כפתור, שיוריד את הראש שלי לרצפה או לפחות שיניח לי אצבע בין השפתיים, ובמבט חיצוני על הסיטואציה אני נלחצת מהמבע הזה, שאולי יגרום לו לראות אותי אחרת לגמרי. לא עוד הבחורה שזיהתה את השיר ששלח לה בהודעה אדומה בכלוב; לא עוד מי שגילתה לו רק בדיעבד על קושי גדול כי למרות החוט שקשר בינינו, חשוב היה לה להמשיך להחזיק את עצמה לבד. אלא גוש בשר עם עיניים כלות שמסתכל עליו מלמטה.
הוא מושיט יד אל מעבר לכתף שלי והגוף שלו טיפה מתרומם וזה מבהיל אותי. טוש נשלף מהמדף, ארטליין שחור.
ועכשיו יש אותו ואותי וטוש ארטליין בינינו. הוא מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו, ואז אל היד שלו, ואז אל הטוש שמצא את עצמו על הרצפה, כשני מטרים ממני. אני מחזירה עיניים אליו. עיניים אל הטוש. עיניים אליו. עיניים אל הטוש, גוף לכיוון הטוש, ארבעה צעדים, כלומר, שתי כפות ידים ושני ברכיים שעולים ויורדים לסירוגין, ארבע פעמים כל אחד, עד שאני מעליו. 'בלי ידיים'. המרפקים שלי מתקפלים ונותנים לכל פרק הגוף העליון שלי לרדת, עד שהשפתיים שלי בגובה של הטוש, אני פותחת את השפתיים מסביבו והן נוגעות ברצפה.
אבל אני לא מצליחה להרים אותו. הטוש דק והוא מחליק לי בין השפתיים. ככה גם פעם שנייה. ככה גם פעם שלישית. אני מתעצבנת, ונלחצת שהוא רואה אותי לא מצליחה במשימה שנשמעת פשוטה ונראית פשוטה. אני יוצרת טונוס שרירים בשפתיים שלי ומנסה שוב. הפעם הטוש נלכד בין השפתיים שלי אבל אחרי 5 שניות הוא נופל שוב. נגמרת לי הסבלנות. אני מתעצבנת שאני לא מצליחה ולמה אני הורסת. אני מנסה פעם אחרונה, ומכוונת אל הפקק של הטוש, שהוא טיפה יותר עבה מהטוש עצמו. שוב - מרפקים, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה, סביב הטוש, נלכד. זה מרגיש לי יציב וחזק בפה ואני עושה את דרכי אליו. אני מגיעה לכף יד פתוחה מושטת אליי, ואני מניחה עליה את הטוש.
'איזו יפה את. תודה'. אני לא מספיקה להתרגש מהמילים ופּאק, הטוש על הרצפה.
כףיד/ברך/כףיד/ברך, מרפקים, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה, סביב הטוש, נלכד. הטוש נופל אינספור פעמים בדרך ואחרי ארבע סבבים הברכיים שלי כואבות.
בקשר בינו לביני אני אמצא את עצמי על הברכיים מספר דו-ספרתי של פעמים, לדקות ארוכות כל פעם, ובמצטבר לשעות, ולמרות שאני הייתי בטוחה שאני מסתירה יפה, עוד חודשיים הוא יגיד לי שהוא רוצה לקנות לי ברכיות. בראש הבדסמי שלי זה לשמוע שהוא חשב עליי, ושהוא שוקל לקנות לי תכשיט, שארגיש נעימה ויפה עבורו.
פּאק פעם חמישית. כףיד / ברך / כףיד / ברך. עוצרת. מ ר פ ק י ם, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה סביב הטוש. מנוחה. נשימות. נלכדנופל. נלכדנופלנלכדנופל.
'את יכולה להרים עם היד'
האויר הופך עבורי לצמיגי וסמיך, והקירות סוגרים עליי שאני מרגישה שאני נכשלת, אבל זאת הגבעה שלי למות עליה. או, לפחות בשלב הזה, לקבל כחולים בברכיים.
דיברנו על הערב בדיעבד והוא סיפר לי שהוא התרגש שאני הבנתי לבד את הרצונות שלו, אבל מעולם לא דיברנו על הרגע. על התחושה באויר של רגע מכונן שיגדיר לנו שלושה חודשים קדימה, עד הפרידה, מה זה מאמץ; איפה שיש בקשה אני שומעת הוראה; איך מרגיש העלבון שלי כשהוא מציע להקל עליי במשימה שהטיל עליי והמפגש שלו עם סירובים נחרצים, שוב ושוב ושוב. אני לא אתן לו להרוס לי להיות עבורו מה שהוא ביקש. מה שיגרום לו בתגובה לחשוב פעמיים לפני שהוא נותן לי משימה.
הטוש נלכד בין השפתיים, אני מרימה לאט, זוחלת אליו לאט מאוד. דקות ארוכות עוברות עד שאני מגיעה לכף יד פתוחה. אני מניחה את הטוש, מרימה אליו עיניים והוא מניח את הטוש על הספה לידו, ובאחת לוקח ממנו את הכוח שהיה לו עליי. כמו שעון תלוי שמאבד את כוחות המגאיה שלו כשכף יד מיומנת עוצרת אותו מלהתנדנד וחוזר להיות חפץ שמראה את הזמן.
הוא מחזיק את הפנים שלי בין הידיים שלו, סביב הלחיים, הגדולות והסמוקות, ואני מרגישה עטופה כולי, האוזניים והעיניים, המרפקים החורקים, הברכיים הדואבות, השפתיים היבשות. אני אדומת פנים, פרועת שיער, עם כתפיה שכבר נפלה ושמלה שהתרוממה מעל המותן וחשפה תחתוני סבתא שנדחסו לתחת הגדול.
'איזה יופי. את כל כך יפה.'
נער הגבעות שלי. ברוך הבא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
