מילים על פני המים

וגם הדברים שאני באמת מרגישה שאתה אומר לי דברים שאתה לא אמור להגיד לי, אז אני חושבת שאתה תלך אם תשמע אותם. כי בקלות המוח שלי יכול להישאר באיזה מצולות עמוקות של כניעות והשלמה עם מה שיש ומה שנותנים לי. מצולות של הן. להיות הכי הן. אבל אז שאתה מנסה לגרות את המחשבות האלה, האחרות, אז הן צפות. אבל זה לא באוטומט שלי.
אז אתה מתעקש, ואני חושבת שאתה אומר שאתה רוצה את זה "פרוע יותר. חייתי. שאת מאבדת אנושיות", אבל שבעצם, אתה לא, לא באמת. שאתה בעצם עדיין רוצה הכי כנועה והכי מרצה והכי אומרת הן שיש. וכל זה, זה רק מבחן לכמה אני יכולה להחזיק בלי לבעוט בך אחורה. אבל ברגע שאני אבעט, אתה לא תחזיק.
כי מה שאז אתה מבקש זה דבר אחר מכניעות וריצוי. להגיד לך כן, לעשות מה שאתה אומר ולעשות לך נעים. תולעת תחת. אני טובה בזה, ואני רוצה לעשות לך נעים ודווקא בהתמסרות לנזקקות יש מצולות של ניתוק וכניעה שקל לי יותר להגיע אליהן. ושם נעים איתי. יש לי עור בהיר, חלק ורך, פה חם, כוס צר ואדוק...
אז אתה לא חייב את החיה. כי זה בעצם מוציא אותי מהמצולות של ההן. ומוציא ממני בליל של מחשבות ומילים. כמו עכשיו, אתה רואה? כי אתה יודע מה רציתי להגיד לך ולא העזתי? שאף אחד לא סופר לי גם לא אתה ושאתה יכול לספור עד מחר, בטח מרחוק, ושאתה חי בסרט. אבל אני לא חושבת שזה מה שאתה רוצה לשמוע. אתה מבין, אתה רוצה ממני דברים ואני מתחילה לחשב סיכויים-סיכונים של מה להגיד ומה לא. כי אולי אתה לא מבין מה אתה מבקש - החיה הזו שאתה רוצה, אולי היא לא מה שיש לך בראש? זה סיכון שאני לא יכולה לקחת.
כי זה עדין הדבר הזה שיש בין שני אנשים, בינינו. בעיקר עם המרחק וכל יתר הנעלמים. אז אני עושה חישובים בשבילנו. ואני לא בטוחה שאתה רוצה לשמוע שאף אחד לא שולט בגמירות שלי חוץ ממני ואם אתה תקח צעד אחד אחורה אני אנהום עלייך שתחזור מהר לכאן. אתה לא לוקח את האצבע הזאת עכשיו. תרגיש איך אני עוברת לנשום מהכוס ולהגיש אותו במתנה. אתה לא מאיים עליי בלהיות מטונפת, מסכנה שפוטה שתלויה לך על האצבע, אתה מבין? לא מאיימים על כלבה עם טיול בחוץ. אבל אתה פשוט לא תחליט פה עכשיו. אתה לא תביים אותי ואתה לא תזיז את האצבע, עוד יד, עכשיו זין. אתה בעצמך תשלם על כל מה שאתה עושה לי. לא עשית שום דבר שיגיע לך שארצה ככה, ואולי אתה לא אמיתי בכלל, ונשענת עמוק על תוך היד והצוואר כדי לאונן את עצמה על האצבע.
אתה מבין? אני חוששת שהחיה הזו, היא לא מה שאתה באמת רוצה, חיה שרק רוצה להגיד לך מה כן ומה לא, שמצד אחד לא מפחדת לרצות לנקות אותך אבל לא נותנת שתסרב לב. וכביכול, מה אכפת לי, אולי אתה מכוער? אולי אתה לא יודע לעשות ביד? אבל אני כבר מרגישה את העור הרך שלך בצוואר ואני לא אתן לחיה לצאת ואז שתסתובב ותלך. אתה מבין, אני לא יודעת מה גורם לך להשאר ומה גורם לך ללכת. וזה סיכון שאני לא יכולה לקחת.
אז, אני לא באתי לשנוא ואני לא אתן לך סיבה לשנוא ואתה לא תגרום לי לשנוא. אתה לא תקבל את זה ממני. כי אם אני יכולה לשנוא גם אתה יכול לשנוא. ואני לא אקח את הסיכון שבמקום שזה יגרום לי לשנוא אותך זה יגרום לך לשנוא אותי. זה לא יקרה בקיצור, לא במשמרת שלי.

אני מאוד מאוד מאוד רוצה להיות איתך. אבל אני מרגישה שאני צריכה לדאוג לעצמי ולשים פה את הנקודה.
אני מרגישה שאתה לא בוחר בנו. אני השקעתי המון והתאמצתי להביא באמת מה שאני צריכה תוך שאני מכווננת לקשר איתך ולמערכת יחסים שתעבוד. ואני מרגישה שאתה לא שותף. שכל שיחה שלנו אתה בעצם רק לוקח אותנו צעדים אחורה, ורק משווה אותי לדימוי של מי שהיית רוצה שאני אהיה. ואני לא היא. אני מי שאני ואתה יודע מה יש לי להציע ואתה לא בוחר בי בגרסא הזו שלי. ואני רוצה מישהו שבוחר בי ויאהב אותי כמו התחושה שיש לי כשאתה אוהב אותי, כמו שאני מרגישה שאתה יכול לאהוב אותי אם תבחר בנו. 

מבחינתי אם זה היה תלוי בי, היינו ביחד. אבל אני צריכה לדאוג לעצמי ולהגיד שאני לא רוצה להיות לידך ולהרגיש שאתה לא מרוצה, שהיית רוצה מישהי אחרת, שאני לא מה שאתה רוצה. במובן הזה, אתה זה לא מה שאני רוצה.

אני הייתי מאוד רוצה לתת לנו צ'אנס, ואם יום אחד המציאות תשתנה, הרצונות שלך בתוכה, היכולת שלך לבחור, מרחב התמרון בהתכווננות, אז אולי אפשר יהיה לנסות שוב. אם תרגיש שאתה רוצה ומסוגל לבחור בי ובמה שאני מציעה, לבחור בדרך משותפת איתי. תדע שאתה בלב שלי ונראה לי שיכול יהיה להיות לנו מוצלח.

אבל עד אז בוא נשים נקודה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

ע', אתה לא פה.
אני רוצה להיות איתך, אני מתגעגעת, ואתה חסר לי
לי היה טוב ב'יחד' שלנו ואני הרגשתי שגם לך איתי. מאז הנקודה של לפני שבועיים, אני התאמצתי להביא באמת מה שאני צריכה תוך שאני מכווננת לקשר איתך ולמערכת יחסים שתעבוד. ואמרתי מה יש לי להציע. ואני מרגישה שאתה לא בוחר בנו, שאתה לא שותף. בשיחה במוצ"ש הבאת את הדימוי של מה שהיית רוצה. וכנראה שאני לא היא בשבילך. אתה יודע מה יש לי להציע, אני פה במציאות, יודע שאניבוחרת בך ואני רוצה שתבחר בי בחזרה.
זה לומר, אם זה היה תלוי בי, היינו ביחד. הייתי ישנה איתך ומזדיינת איתך ומלקקת אותך ובוכה לך. אבל אני לא רוצה להיות לידך ולשכנע אותך להיות איתי, או להרגיש שאתה לא מרוצה.
אני רוצה בן זוג  שיבחר בי ויאהב אותי כמו שאתה יכול לאהוב אותי. אני מבקשת להיות מישהי שאתה מבקש בחיים שלך.
אני אוהבת. אם תרגיש שאתה רוצה לבחור בי ובדרך משותפת איתי, בוא ננסה. אתה בלב שלי ונראה לי שיכול היה להיות לנו מוצלח.

--------------------------------------------------------------------------------------------

ע', אתה לא פה. 
אתה לא משתף אותי איפה אתה ולאן אתה הולך.
אני רוצה להיות איתך אבל אני משחררת.
מאז לפני שבועיים, אני התאמצתי להביא באמת מה שאני צריכה תוך שאני מכווננת לקשר איתך ולמערכת יחסים שתעבוד. ואמרתי מה יש לי להציע. ואני מרגישה שאתה לא בוחר בנו, שאתה לא שותף. אני מרגישה שאתה בוחר בדימוי, אבל אני פה במציאות וזה מה יש לי להציע. ועם זה אני בוחרת בך.
זה לומר, אם זה היה תלוי בי, היינו ביחד. הייתי ישנה איתך ומזדיינת איתך ומלקקת אותך ומשאירה אותך חלק מהחיים שלי. ויש לי חור בלב ובבית בצורה שלך. אבל אני לא רוצה להיות לידך ולשכנע אותך להיות איתי, או להרגיש מוחבאת מהחיים שלך כי אתה עוד מתלבט עליי בלעדיי.
אני מבקשת להיות מישהי שאתה בוחר בה להיות בחיים שלך, ובוחר בהתמודדות יחד. אולי זה לא יחזיק וזה תמיד שברירי אבל אפשר לנסות. אני מבקשת לעצמי מישהו שיאהב אותי כמו שאתה יכול לאהוב אותי. להיות בזוגיות איתך ולא פחות.
זה לומר, שאתה בלב שלי. ואם אתה מרגיש או שתרגיש שאתה רוצה לבחור בי ובדרך משותפת איתי, אפשר יהיה לנסות. נראה לי שיכול להיות לנו טוב ומוצלח.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

ע', אתה לא פה. 
אתה לא משתף אותי איפה אתה ולאן אתה הולך.
אני רוצה להיות איתך כל כך אבל אני משחררת.
מאז לפני שבועיים, אני התאמצתי להביא באמת מה שאני צריכה תוך שאני מכווננת לקשר איתך ולמערכת יחסים שתעבוד. ואמרתי מה יש לי להציע. ואני מרגישה שאתה לא בוחר בנו, שאתה לא שותף. אני מרגישה שאתה בוחר בדימוי, אבל אני פה במציאות וזה מה יש לי להציע. ועם זה אני בוחרת בך.
זה לומר, אם זה היה תלוי בי, היינו ביחד. הייתי ישנה איתך ומזדיינת איתך ומלקקת אותך ומשאירה אותך חלק מהחיים שלי. הפה שלי רוצה את הגאג שלך וקשה לי להרדם בלי הזיפים. אבל אני לא רוצה להיות לידך ולשכנע אותך להיות איתי, או להרגיש מוחבאת מהחיים שלך כי אתה עוד מתלבט עליי בלעדיי.
אני מבקשת להיות מישהי שאתה בוחר בה להיות בחיים שלך, ובוחר בהתמודדות יחד. אולי זה לא יחזיק וזה תמיד שברירי אבל אפשר לנסות. אני מבקשת לעצמי מישהו שיאהב אותי כמו שאתה יכול לאהוב אותי. להיות בזוגיות איתך ולא פחות.
זה לומר, שאתה בלב שלי. ואם אתה מרגיש או שתרגיש שאתה רוצה לבחור בי ובדרך משותפת איתי, אפשר יהיה לנסות. נראה לי שיכול להיות לנו טוב ומוצלח. 

(מרץ 2021)

תמיד אהבתי להיכנס לים אבל אף פעם לא ביקשתי להתרחק מהחוף. רק שבדהב אמרו שיש ריף מהמם שאמור להיות 50 מטר מהחוף. אז לבשתי/חבשתי/התקנתי שנורקל, הלכתי בתוך המים עד שהרגשתי את החול רק על קצות האצבעות ואז התחלתי לשחות באוויר הסמיך של המים, מסתכלת מתוך המים למטה ואחורה, אל החוף. התחלתי להתרחק, פוצעת את המים בתנועות א-סינכרוניות כמו הכלבה שאני. הרגשתי בחזה את המדרון התת ימי שנפער מתחתיי והסתובבתי מהר-מהר חזרה. 

בזמן אחר, בדירה צפופה, אני מוצאת את עצמי בתוך אוקיינוס שפרוס בין שתי רגליו הפסוקות, שהימנית שבהן על המזרן, והלחי שלי שעונה עליה צמוד למפשעה. הפה שלי פתוח, הביצים שלו על הסנטר שלי. אני שומעת אותו מספר לי איך הוא היה מחזיק את החזה השופע שלה כשהיא הייתה רוכבת עליו. מנחה אותה למעלה-למטה. יש כל מיני סיבות שהוא מספר לי. אבל אני אומרת לו שכבר לא אכפת לי לשמוע עליו עם אחרות. שאני במקום אחר. שיש עוד בנים שאני רוצה. וזה נכון, אבל במצולות גם הכל מטושטש.

אז הזיכרונות שלו לא מעניינים אותי, ובכלל לא אכפת לי איך פעם אחת לפני שני עשורים הוא הגיע לבית שלה, אז עוד גרה עם ההורים, הוריד אותה לברכיים, דחף את הזין שלו לפה שלה בהפתעה, ואז נשלף החוצה נוטף מהרוק שלה חדר אליה וככה הם גמרו יחד. אני עוצמת עיניים ונאבדת בכחול הגדול הזה. אני כבר לא מקשיבה לו שהוא מספר איך היא הייתה גומרת מהר תוך דקות מהרגע שהיה נכנס אליה. אני מאגפת אותו מחדש בפה שלי; עוטפת חזק חזק עם השפתיים שלי, מחזקת את החיבור בינינו שלא לתת לאוויר לחדור פנימה ולאוויר לברוח החוצה. מקפידה לאזן לחצים; עולה ויורדת ועולה. לא להתנתק ממנו כדי לא להיחנק בלעדיו.

וכן, כל כך לא אכפת לי שאני מבקשת לראות תמונה. הוא מראה לי תמונה ישנה שלה מהפייסבוק ואני חושבת שאני יפה יותר ממנה. בחלוף כמה שעות, שנדבר על כמה לא אכפת לי, אני אומר לו את זה בהתרסה והוא יסכים איתי. ואז יתפוס בשיער צמוד לקרקפת שלי, ירחיק אותי ממנו ויחזיק בי למרחק מוטת יד, ימקם עיניים מתגאות מול עיניים מעריצות ופה פתוח ודורש.

זה נשמע אולי שבחרתי בפתיחה שתפקידה לדמות יפה הסיטואציה. הלוואי. הלוואי שהעמוקים האלה היו יותר ניגשים, פחות כואבים. או שכמו על החוף בדהב, היה לי קל להסתובב ולוותר. אבל פה חוקי הטבע אחרים – אני נושמת אותו-דרכו כדי להפוך קלילה יותר, לנשום גדול יותר, לצלול עמוק יותר. היה לי קצת יותר נוח אולי לזוז טיפה, לשנות תנוחה, אבל דווקא זה גם פה כרוך בסכנת טביעה.

אחרי שעה או שעתיים או יותר על הזין שלו, מרוטטת עצבים מסיפור על מישהי שהוא זיין לפני 15 שנה, אני נלחמת להישאר באוויר של המים, תוהה כמה רחוק אנחנו מהחוף, עולה ויורדת בין גלים קטנים שהופכים חורצי גורל בים פתוח בלי מצוף. אבל אני לא רוצה פחות, אני רוצה יותר. אז אני מרימה אליו עיניים רושפות ומקלידה "לא רוצה יותר לשמוע עליה". הוא נאנח ואני לא מצליחה להבין את המשמעות. "כבר אמרתי לך, היום אני מזיין רק דברים שאני אוהב", מבקש לבטח אותי. וזה עובד. אני תוהה - אם יש בי מה לזיין אולי יש בי גם מה לאהוב.

אני מיישרת את האצבע המורה שלי, מפנה אותה אל פתחי האויר המחוברים שלנו, ואז אל הכוס שלי. "מה את רוצה? את הזין הזה אל הכוס שלך?", מתייחס בקול קורקטי לעילא.

"לא לזוז", ומלטף אותי בצד של הראש.

הוצאתם פעם שנורקל מהפה כשהראש בתוך המים? אני לא. אבל אני מניחה שככה זה מרגיש כשהוא מחליק מחוץ לשפתיים שלי: מסמורטטת על המיטה, דאובת פה, צוואר וראש, חסרת אוויר. כדי להתגבר על זה אני מזכירה לעצמי שאני מובטחת לינוק אותו מחור אחר.

ברגעים הספורים האלה שהוא קם לעבור לקצה השני שלי, אני חושבת שאני לא יודעת מה אני צריכה את הים, את האוויר שבמים, את המלח והשמש, את הכחול הגדול הזה. אין סכנת טביעה על החוף. אבל המולקולות שאני עוברת דרכן הופכות את החיים שלי לקלים הרבה יותר, את הרגעים בלי האוויר לבהירים ונעימים, את הימים על החוף לשמשיים וקרירים, ואת המדרון החלקלק שנפער מתחתיי ברגעים דלי החמצן לכזה שאני יכולה לצלוח. במצולות החיים שלי עוצרי נשימה.

הוא מתייצב על הברכיים מעליי, כשאני עוד שעונה על צד שמאל, מניף לי את רגל ימין באוויר, וחודר באיבחה אחת, מפריד בין האטומים והמולקולות, מפמפם לתוכי את כל החיים שאני זקוקה להם כדי לנשום.

כמה ימים אחרי ההתכתבות שלנו בשבת אני מאוננת. חושבת על המבט המשותף של שניהם עליי ודרכי וכמה זה נמוך שם אותי. וזה באמת מקום קונפליקטואלי, כמה אני בשבילם וכמה אני לי; נמוכה לצד המיטה שהוא מזיין אותה, על ארבע, כמו הכלבה שמחכה לבעלים שלה. אני שלמה עם מידת ההתמסרות שזה מוציא ממני, ושברור לי שיש גברים שלא רוצים את המבט הזה ממני עליהם. היוקד והנבוך והמקנא והבוער. נזכרת כמה בערתי שצייר את התמונות האלה שבוע שעבר. ובכל השיחות שלנו, למשל על זו שגם אוהבת לנקות. ועל זו שגם מחכה. וההצלבות האלה ביני לבינה מצד אחד, ומצד שני, על הרבדים הנפרדים שהיא ואני, קוים מקבילים שלא נפגשים לעולם. וכמה נמוך זה, להיות לבד מול זוג אוהב, להיות מכוונת לצרכים של שניים שמחויבים אחד לשניה. זה אדם זה? מה אני שם? איזה מבט יכול להיות עליי? והראש שלי (או בעצם הכוס) הרים אותה ושם אותה עליי, שעונה על שעונה על שש, נשכבת עם הפנים על הגב שלי. אחת על השניה, תחת מעל תחת, כוס מתחת לכוס, תחת לכוס. מרגישה זכות להרגיש איך הוא מזיין אותה ככה, דופק אותה עמוק וחזק, להרגיש את הניעות שלה בזמן שהיא מזוינת. ואני לא. לרשותו עומדים שני כוסים אבל שהיא הבחירה, ושאני מקבלת.... פירורים. אבל זה פרס, להרגיש מה זה להיות חלק קטן ממנה כשהוא דופק אותה. להיות הבסיס שעליו היא מזוינת. מיטה שיהיה לו נעים ונוח. שולחן ניתוחים שמותאם לצרכים שלהם. ולהרגיש את העוצמה והבעירה של שניהם ולהיות כלום ושום דבר מתחת לזה. 

אבל אם זה ידבק בי קצת - אני אפילו לא יודעת מה זה, הדבר הזה של ביניכם - אגלה שהחושך הגדול הזה שאני נמצאת בו הוא לא אפל, אלא תחת שמש שמאירה חזק, זה רק צל, הצל שלכם. אני מסוככת, מוגנת. ועדיין, בוערת, מחום סמיך-דבש שפורץ לכל הנקבוביות, עוטף מכל הכיוונים. 

חברותיי לא מסוגלות לדמיין את עצמן כורעות מול מישהו. המחשבה לרדת על הברכיים ולהצמיד שפתיים לרגליים היא משפילה בעיניהן. אבל אני אף פעם לא חשבתי שזה משפיל. גם לא בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לקחו את גופי, והניחו אותו בצורה של כמיהה. כאילו אנחנו ביוון העתיקה ואותי פיסלו לאלילה. ואם זה מול האדם הנכון, זה תמיד מרגש כמו בפעם הראשונה. 

הן גם לא מסוגלות לדמיין, ואת זה אני לא מנסה להסביר, שחשיפה מוגזמת לאמת היא זו שמשפילה. למשל, כשהוא משתמש במילים כדי לומר ש"אנחנו לא מדברים בהכרח כל יום. כשמתפנה לי את מקבלת יחס. ככה זה, לא?", מושך את המחסה מעל האמת שלי.

המשפט הזה מתחיל לצרוב לי ארבעה ימים אחרי ההתכתבות. לא, ממש לא. אני ממהרת למצוא את ההודעה בין המשפטים שהחלפנו בינינו. אני מאתרת אותה וצופה מבחוץ, מרחוק, בוחנת את הניסוח המדויק, את ההקשר, מה אמרתי לפני, מה אמרתי אחרי.

עניתי 'כן'. ועכשיו אני לא מאמינה, איך דווקא אז נעמד לו עמוד השדרה החלושס שלי להגן על האמת. כאילו היא זו שחשובה פה. אבל הוא לא צריך יותר מזה, אני בעצמי מריחה כמה נזלתי בין המילים שלו, איזו השפלה.

'אתן יודעות את המקום שלכן ואוהבות להמתין לי', ממשיך במילים שלא אומרים, מערבב בי עוד קצת מיצי אמת מטונפת שצורבים לי בדרך החוצה. 

וזה גם משפיל, הניסיון שלי לגייס את כל הכישרונות והמיומנויות שלי כדי לייצר לעצמי חוויה אמביוולנטיות של כן או לא, לשבת בראש על הניסוח המדויק, להחליף את הסדר בין מילות החיבור ובין המשפטים, רק כדי למצוא את עצמי מקיאה באחת 'אני שונאת שאתה מדבר על עוד נשים'.

מובכת עד מעמקי רחמי, במקום שאין לי זכויות בו, זו האמת שלי ואני שוכבת תחתיה. נמוכה מגובה הרצפה.  

וגם היא כבר נדרכת מתחתיו להשפלה. 'ברור שאת שונאת. אתן גם שונאות שאני חוזר מדייט שהיה לי כשהזין שלי עוד רטוב מאחרת. ואני לא אוהב לנגב לפני שאני חוזר'. ואני שונאת אותו אפילו יותר. 

אבל החשיפה המשפילה של האמת, ולא השנאה, היא שמכניעה; מקצרת את המרחק בין האצבעות המקלידות לבין באר הרחם. אמת ממורקת גואה בי, 'אני אנקה אותך', והיא הכל חוץ ממשפילה. 

אני יודעת שאת יודעת. כי גם אותך אני קוראת. אבל לא כמו שקוראת אותו, מבחוץ, בשקיקה. כשאני קוראת אותך, אני מרגישה אותך. וגם שאני קוראת אותו, אני מרגישה אותך.

ואותך אני קוראת בגאווה, מסונוורת מבוהק הלבנה, בתחושת אחווה. אחוות משרתות, שמתייעצות בזמן החלפת בגדים בשירותים מאחורה, מנסות להבין יחד איך זה קרה, שנפלנו ככה. במטבח, בוצעות מעצמן אתה המנה הבאה לפני שמגישות לשולחן, ומזכירות אחת לשניה שגם את אדם בעולם, ושהתמכרות זו מחלה שאפשר להחלים ממנה. מדברות צמוד אחת לשנייה, בלחישה, בזמן ששוטפות את כלי האדון, ש-הם לא יגידו לך מה את צריכה, בטח שלא אותו, ובטח שלא ככה.

המילים אומרות אחרת, אבל במבט שלנו אי אפשר לטעות: אנחנו יודעות שהחופש האמיתי הוא בין הקירות (כמו שנהוג לומר במחוזותינו, ואת או אני לא יותר טובות מזה), מתחת למרצפות, בין האריחים, הסדקים בקיר, תלוי מהתקרה, קשור בעבותות, מוגבל. החופש הוא בכל מולקולה שמתנתקת מרעותה כי היא יודעת שיאספו אותה מחדש, ביד בטוחה.

כי יש לנו את אותה אם קדמונית, סבתא רוחנית שכנראה שרפו על המוקד על הדבר הזה שפעם בתוכה. הדבר הזה שעבר אלינו. ועלינו. והדבר הזה, השחור הזה, כאילו מישהו צייר לולאות על הדף – כאלה בלי סוף, או אמצע, סתם ערבוביה של קווים – שם לנו אותם בין הידיים. ולו, ולשכמותו, יש מעין אצבעות עיקשות כאלה, שמצליחות להכנס בלולאות הסבוכות ולהתיר אותן. ולך, כמו לי, לא נשארת ברירה אלא להיות כן. הרבה כן. הכי כן. רק כן. כי התחושה הזו, שהוא מאפשר, זו התודה שהעולם היה חייב לנו על כל השאר. ככה נראה עולם של מעלה. נעים ריק, מטונף ומואר. זה המקווה שלנו, מקווה של כלבות.

בכל מקרה, נראה לי שזה ככה. אם הוא ואני נושמים את אותו אוויר, את ואני חולקות את אותו דנ"א. ובמובן מסוים, את החוט המקשר. את הכבל שדרכו עברה התקשורת הרבה לפני ההודעה הראשונה. ואני תוהה, כמה מהביני-לבינו הוא בזכותך, כמה ממני הוא בשבילך. והאם גם את התכווצת, כשהוא קרא לי בכינוי הזה, הנעים, שהוא בעצם שלך?

אני מוציאה מהתיק את הסדין ופורסת אותו לכל עבר. הוא גדול ורחב, סדין של מיטה זוגית, כי שהבנתי איך להנות מהים הדבר הראשון היה שאני צריכה להתגלגל מצד לצד לצד. אני נשכבת על הגב ונכנעת לבגד הים שנצמד אליי, נכנעת לשמש, נכנעת לגרגירי החול המעטים שמוצאים אותי בכל זאת. אני לוקחת כמה נשימות אחרי שגם הגלים הכניעו אותי, תוך כדי שאני מרימה את הטלפון. הוא לא ענה להודעה האחרונה שבסופה סימן שאלה.

אני חושבת על המחשבות שלי בבוקר שהתמקדו בו. בליל של הרים וגבעות שנִרְכְּסוּ לרכס אחד ארוך שאיפשר לי לגמור.

אני תוהה אם הוא יודע כמה אני מאוננת. כמה אני מאוננת באופן כללי וכמה מזה עליו. לא הכל, לא תמיד, אבל יותר ויותר.

בבוקר אוננתי עליו שהוא מלקק לי את הכוס. מאה אחוזי פנטזיה כי זה אף פעם לא קרה באמת, אבל כן דיברנו על זה, יותר בהתחלה - שהוא יעביר על הירכיים הפנימיות שלי זיפים קוצניים כמו שהוא מעביר על הלחי שלי. 'ככה אני עושה לילדים שלי' אמר לי פעם אחת. שאלתי אם הם אוהבים והוא אמר שהם שונאים את זה. 'הם לא יודעים כלום', הערתי. האצבעות שלי היו בכוס ואני דמיינתי אותו שוכב בין הרגליים שלי, את הפה שלו פתוח ונוגע בי, האצבעות שלו בתוכי חופרות.
לא מנעתי מעצמי מאום ותוך כדי דמיינתי-תירגלתי חיקוי של איך הוא נראה שבוע שעבר שירדתי לו אחרי שהזדיינו. אני אוהבת את הזין הרך בפה שלי אחרי שהוא נתן לי זרע, ואני בדרך כלל נודדת למטה להחזיק אותו בפה שלי תוך כדי שיחה, מתנה איתו מיני-אהבים. בפעם הזו, השיחה של אחרי-שהזדיינו פעמה לי בחזה והרגשתי את הראש שלי מתכנס ומתחדד לתשובות, להצהרות, ולשאלות נגד רחמנא ליצלן. 'אני יכולה לרדת לך' שאלתי בלי סימן שאלה, יודעת שזו תהיה מנת ההיי האחרונה, וסותמת את עצמי לפני שאוכל להגיד עוד משהו שישב לי בראש חצי יום. הכנסתי את הזין הנימוח שלו לפה שלי ותוך כדי שאני מוצצת חזור-ומצוץ, להנאתי האישית מאוד, אני מרגישה אותו מתנפח ומתפתח. אני מופתעת ונלהבת, מתרגשת ונזהרת רק להמשיך תוך כדי ששוב ושוב ושוב אני חושבת 'לכבודי?', 'בשבילי?', 'בזכותי?'. אני יודעת שרק עוד מזה ימשיך את זה אבל בכל זאת המבט שלי מתרומם ואני קולטת שאנחנו אוחזים ידיים על הבטן שלו, הוא עם עיניים עצמות ראש מוטה אחורה.
אז ככה נהנים. עצמתי עיניים והטיתי את הראש אחורה לקראת גמירה.

אני חושבת על איך אני איתו. על זה שבהתחלה הוא כתב לי שאני אינטילגנטית וסקסית 'אז מה הקאץ'', ונזכרת בקטע של אנדריאה גיבסון, שהיא מצטטת את הפסיכולוגית שלה שאומרת שזה שקר שזמן מאפשר לנו לראות אחד את השניה בצורה טובה יותר, צלולה יותר, ויש לשקול שאולי ההפך הוא נכון, שדווקא בהתחלה יש ללב שלנו ראייה 6:6. אני תוהה על מה אני מאוננת באמת, אם צלול לי או עכור לי.

יש לי כל מיני תשובות למה הקאץ' אבל זה אחד מהם בהחלט. שאני בנינוחות, אז אני 'פחות', מאבדת את התשובות-מחשבות, אני מרוחקת מתצוגת התכלית של ההתחלה. ברור לי שזה מתוך תחושת נוחות וחרמנות ותאווה ורוגע ושקט שיש לי במוח, ואכפתיות הרבה אכפתיות למה הוא יגיד לי ועליי, ואכפתיות מתגובות. במובנים רבים, זה לא פחות אני, אבל אני לא מספיק מכירה את עצמי נינוחה ונימוחה כמו שהוא עושה אותי, ואני מצהירה ביני לבין עצמי שזה לא נעים לי לאבד את העוקץ שלי ושאני חוזרת לסורי מ-ע-כ-ש-י-ו. בליבי מתנגנת מחשבה שזו התמרדות מפגרת כי אולי ככה זה אחרי שיש התחלה , ושאני כמעט אף פעם לא עוברת התחלה אז אני לא יודעת.

אני חושבת שהוא יודע כמה אני מאוננת עליו כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, חוץ מזה, יש לו כל כך הרבה הקלטות שלי גומרת, מבלי שהוא מבקש אני שולחת לו, כי יש גמירות שהן שלו אפילו שהוא לא לידי ומי הוא שיסרב להן.

אני מתהפכת על הצד. אין לי בעיה להסתובב עם ביקיני אבל כשאני שוכבת על הצד אני מרגישה שאני חיה אחרת, יצור שהוא לא אדם. הר של תחת משתפל ומתגלגל, ומשני צידיו רגליים וגו.

האינטליגנציה הזו שלי היא התחלה טובה. אבל עכשיו זו כבר לא התחלה ועדיין התחלה, אני מזכירה לעצמי. בכל מקרה אני מרגישה פחות ופחות ככה, אינטילגנטית. כי לאחרונה אני מזדקקת ומזדככת לסדרת שאלות שמכוונות כל כולן אליו, ולמה הוא רוצה וכמה הוא רוצה ולמה דווקא ככה ולא אחרת. אין לי יותר מהקלילות של ההתחלה, המאגרים נדלו, ועכשיו אני בוצעת חתיכות מעצמי שהן ממקומות אחרים, מרגישה כמו חלה שהתייבשה.

חוזרת לגב ופותחת טיפה בין הרגליים, נותנת לשמש לחמם לי את חתיכת הבד שנוגעת בכוס. מדמיינת אותו עומד מעליי על הברכיים ומזיין אותי ממש עכשיו ממש כאן. אנחנו מזדיינים כל כך יפה, האנשים שמסביב היו אומרים לנו תודה.

ההקלטות מפריעות לי כי הן מסגירות כמה אני מאוננת עליו. ואני באמת ממננת אותן ואני עדיין מתרצת ביני לבין עצמי בכך שהוא היה אומר לי להפסיק אם זה היה מפריע לו, כי זו סוג מערכת היחסים שיש בינינו. אומרת ונבהלת שאולי זה לא נכון, שאולי הוא לא אומר ובלב הוא שונא אותן. או שיותר גרוע, הן לא מעניינות אותו. ברגע השני אני חושבת שגם אם הוא יכול לדעת כמה אני מאוננת עליו, הוא לא מקדיש לזה מחשבה כי מהדברים שבבלוגים נשמעים מחרמנים בטירוף אבל במציאות מעיקים ולא נותנים לנשום. נופלת בטריקים של עצמי, מי נבהלת ממי עכשיו. 'כל הסימנים מראים שהוא עדיין רוצה', אני נאחזת בדבר הכי מציאותי שאני יכולה לחשוב עליו.

אני יודעת שהדיל שבתוקף שעשיתי ביני לבין עצמי זה שאני לא שולחת לו עוד תמונה כדי לאזן את מערך החשקים בינינו, ובכל מקרה הוא לא ביקש אחת הרבה זמן החוצפן, אבל אני רוצה לקרוא את הספר שלי אז אני נותנת לדיל אחר להתגנב - אם הוא ישלח הודעה שאני עדיין פה, אני אצלם לו את התחת שלי בבגד ים. אז מה שהוא לא ביקש. תמונה של תחת זה ווין-ווין, אני חושבת לעצמי.

למה אני מזדיינת עם מי ששונא אותי?

כי לפעמים, זה לא מעניין אותי לדעת שאתה חושב שאני יפה, אני לא מרגישה יפה ושנינו יודעים את זה. במציאות של דוגמניות ויקטוריה סיקרט, אני יותר מכוערת מיפה. וזה רק גורם לי לפקפק בך ובסטנדרטים שלך אם אתה חושב שמי שנראית כמוני היא יפה. ואני לא רוצה לפקפק בך.

ואני לא רוצה לשמוע שכיף לך לזיין אותי. אני מרגישה עלובה ונכשלת. ולשמוע אותך אומר את זה, לדעת שזה מה שאתה חושב, רק מנכיח את הפער ביני לבין העור שלי לבינך וזה לא מגיע לך לגעת במישהי שזה מה שהיא מרגישה.

אני לא רוצה את כל הטוב הזה שאתה מביא איתך. זה לא ממלא אותי, זה רק מזין את החור השחור שלי ואת הצבועים שנושפים בעורפי, זה שורף לי באוזניים. זה כמו בהתקף אלרגיה, הגוף שלי מזהה משהו לא-מזיק, טעים ומנחם, כמו מנגו, ושולח נוגדנים שתוקפים אותו עצמו. ומה רע במנגו? אבל אני לא יכולה לאכול מנגו, ואתה מאלץ אותי לומר לך שוב שאתה יותר מדי טוב בשבילי. ולמה לך להשאר עם מישהי שמזכירה לך את זה שוב ושוב. אתה תסובב את הגב ותלך.  

ואני בעיקר לא רוצה לדעת שאתה חושב שאני טובה. כשמצאתי אותך הפכתי לאישה דתיה, אם אתה תגיד את זה עוד פעם אחת, אני אצטרך להאמין בזה. תרי"ג מצוות שלך יקחו ממני את הכל, לא ישאר לי כלום משלי. 

וכמה נמוך אתה כבר יכול לקחת אותי? אתה עושה לי להרגיש יותר מדי רגשות נעימים. המבט שלך פותח לי עוד חדרים בלב, והזין שלך שובר את המנעולים שמחזיקים את השערים שלי סגורים.   

לפעמים אני רוצה להתרסק. כינויים גנריים וחסרי מעוף 'זונה', 'כלבה' מעליבים יותר מכל משפט יצירתי ומותאם אישית שאי פעם שתוכל להגיד לי. לרדת לברכיים מול זין שמודד חצי שעה כדי להגמיר אותו כי הוא חנה במקום אסור ושהדבר הכי יצירתי שהוא יעשה זה לדחוף את הראש שלי, מרוקן אותי באמת. ולהרים את הראש ולראות עיניים של מי ששונא את עצמו על זה שהוא מזיין אותי, שחושב שהוא עושה טובה שהוא ממלא את החור הזה, שולח אותי למקדש מוכר ונוח, למפגש בחור שחור עם חברים ישנים. 

הגוף שלי מעוקל סביבו ואני מתכרבלת על הצוואר שלו. מסניפה את הריח, מלקקת ומתמרחת בזה בחזרה.

'אני יודע שאת מתגעגעת אליו, אני מצטער'

אני בכלל לא מתגעגעת אליו, אני אומרת. 

'כן אני רואה. בואי מותק', הוא מסמן אותי לכיוון הזין שלו.

הוא יודע מה מנחם אותי.

אני בין הרגליים שלו על הצד, ראש מונח על רגל ימין שלו, והוא נרטב מהדמעות שלי.

אני מקווה שהוא לא שם לב אבל הוא מתקשה לי בפה.

'שששש.... אני יודע שאני רק תחליף אבל אולי תתני לי לעזור לך? להרגיש את כל הרגשות החוצה? נעשה שיהיה לך כואב. את הרי רוצה להרגיש יותר טוב, לא?

ששש... נכון מותק, אני לא יודע מתי תפסיקי להתגעגע, אבל אני מבטיח שתעשי לי נעים תוך כדי'

בדייט השלישי שלנו עמיחי ואני חזרנו לדירה שלי אחרי שהלכנו לתערוכה ליד - אירוע שהיה נראה לי מתאים לצורך למצוא מקום להסתובב בו, להשתובב בו, למלא חלל שימלא את החלל שיש בינינו. הסכמנו שהוא לא ישאר לישון היום אבל גם הסכמנו שאחרי התערוכה נחזור לדירה שלי. נכון התנשקנו, אבל ברחוב. עוד לא היינו בחלל סגור רק שנינו ובדקנו איך מרגיש מפגש שאני אני והוא הוא. אפשר להגיד שחיכיתי לזה כל הערב אבל שמרתי לעצמי את זה, עדיין הייתי בשלב המוחזק שלי.  

כשעלינו הוא אמר שהוא רוצה לשחק קצת. אמרו לי את זה בעבר וכבר שיחקתי עם אחרים. מבחינתי זה תמיד היה משפטים של גברים שלא רוצים להגיד שהם רוצים הרבה עכשיו ומיד ממני ומרגישים צורך טו אנדרפליי את המהלך שלהם. 

'בואי מולי'. הוא ישב על הספה, ויש רק ספה אחת בבית הזה, ורק כיסא אחד שהוא ליד השולחן. אז הוא בעצם ביקש שארד לרצפה מולו. 

מהספה אני מורידה את הברכיים לרצפה, ושולחת ידיים קדימה. עדיין לא היו מבעים בדסמים בינינו, וזה המפורש הראשון. פעם ראשונה שאנחנו פורצים את הסימטריה ופותחים פערים בינינו. 

אני מתמקמת מולו, מול הטבע-נאות שלו, והוא מסתכל עליי מלמעלה. אני רואה שהוא מרוצה. אני מצפה שיפתח מולי כפתור, שיוריד את הראש שלי לרצפה או לפחות שיניח לי אצבע בין השפתיים, ובמבט חיצוני על הסיטואציה אני נלחצת מהמבע הזה, שאולי יגרום לו לראות אותי אחרת לגמרי. לא עוד הבחורה שזיהתה את השיר ששלח לה בהודעה אדומה בכלוב; לא עוד מי שגילתה לו רק בדיעבד על קושי גדול כי למרות החוט שקשר בינינו, חשוב היה לה להמשיך להחזיק את עצמה לבד. אלא גוש בשר עם עיניים כלות שמסתכל עליו מלמטה. 

הוא מושיט יד אל מעבר לכתף שלי והגוף שלו טיפה מתרומם וזה מבהיל אותי. טוש נשלף מהמדף, ארטליין שחור. 

ועכשיו יש אותו ואותי וטוש ארטליין בינינו. הוא מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו, ואז אל היד שלו, ואז אל הטוש שמצא את עצמו על הרצפה, כשני מטרים ממני. אני מחזירה עיניים אליו. עיניים אל הטוש. עיניים אליו. עיניים אל הטוש, גוף לכיוון הטוש, ארבעה צעדים, כלומר, שתי כפות ידים ושני ברכיים שעולים ויורדים לסירוגין, ארבע פעמים כל אחד, עד שאני מעליו. 'בלי ידיים'. המרפקים שלי מתקפלים ונותנים לכל פרק הגוף העליון שלי לרדת, עד שהשפתיים שלי בגובה של הטוש, אני פותחת את השפתיים מסביבו והן נוגעות ברצפה. 

אבל אני לא מצליחה להרים אותו. הטוש דק והוא מחליק לי בין השפתיים. ככה גם פעם שנייה. ככה גם פעם שלישית. אני מתעצבנת, ונלחצת שהוא רואה אותי לא מצליחה במשימה שנשמעת פשוטה ונראית פשוטה. אני יוצרת טונוס שרירים בשפתיים שלי ומנסה שוב. הפעם הטוש נלכד בין השפתיים שלי אבל אחרי 5 שניות הוא נופל שוב. נגמרת לי הסבלנות. אני מתעצבנת שאני לא מצליחה ולמה אני הורסת. אני מנסה פעם אחרונה, ומכוונת אל הפקק של הטוש, שהוא טיפה יותר עבה מהטוש עצמו. שוב - מרפקים, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה, סביב הטוש, נלכד. זה מרגיש לי יציב וחזק בפה ואני עושה את דרכי אליו. אני מגיעה לכף יד פתוחה מושטת אליי, ואני מניחה עליה את הטוש. 

'איזו יפה את. תודה'. אני לא מספיקה להתרגש מהמילים ופּאק, הטוש על הרצפה. 

כףיד/ברך/כףיד/ברך, מרפקים, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה, סביב הטוש, נלכד. הטוש נופל אינספור פעמים בדרך ואחרי ארבע סבבים הברכיים שלי כואבות.

בקשר בינו לביני אני אמצא את עצמי על הברכיים מספר דו-ספרתי של פעמים, לדקות ארוכות כל פעם, ובמצטבר לשעות, ולמרות שאני הייתי בטוחה שאני מסתירה יפה, עוד חודשיים הוא יגיד לי שהוא רוצה לקנות לי ברכיות. בראש הבדסמי שלי זה לשמוע שהוא חשב עליי, ושהוא שוקל לקנות לי תכשיט, שארגיש נעימה ויפה עבורו.  

פּאק פעם חמישית. כףיד   /   ברך   /   כףיד    /        ברך. עוצרת. מ ר פ ק י ם, פלג גוף עליון, טונוס שרירים בשפתיים, נוגעות ברצפה סביב הטוש.    מנוחה.     נשימות. נלכדנופל. נלכדנופלנלכדנופל. 

'את יכולה להרים עם היד' 

האויר הופך עבורי לצמיגי וסמיך, והקירות סוגרים עליי שאני מרגישה שאני נכשלת, אבל זאת הגבעה שלי למות עליה. או, לפחות בשלב הזה, לקבל כחולים בברכיים.

דיברנו על הערב בדיעבד והוא סיפר לי שהוא התרגש שאני הבנתי לבד את הרצונות שלו, אבל מעולם לא דיברנו על הרגע. על התחושה באויר של רגע מכונן שיגדיר לנו שלושה חודשים קדימה, עד הפרידה, מה זה מאמץ; איפה שיש בקשה אני שומעת הוראה; איך מרגיש העלבון שלי כשהוא מציע להקל עליי במשימה שהטיל עליי והמפגש שלו עם סירובים נחרצים, שוב ושוב ושוב. אני לא אתן לו להרוס לי להיות עבורו מה שהוא ביקש. מה שיגרום לו בתגובה לחשוב פעמיים לפני שהוא נותן לי משימה.

הטוש נלכד בין השפתיים, אני מרימה לאט, זוחלת אליו לאט מאוד. דקות ארוכות עוברות עד שאני מגיעה לכף יד פתוחה. אני מניחה את הטוש, מרימה אליו עיניים והוא מניח את הטוש על הספה לידו, ובאחת לוקח ממנו את הכוח שהיה לו עליי. כמו שעון תלוי שמאבד את כוחות המגאיה שלו כשכף יד מיומנת עוצרת אותו מלהתנדנד וחוזר להיות חפץ שמראה את הזמן.     

הוא מחזיק את הפנים שלי בין הידיים שלו, סביב הלחיים, הגדולות והסמוקות, ואני מרגישה עטופה כולי, האוזניים והעיניים, המרפקים החורקים, הברכיים הדואבות, השפתיים היבשות. אני אדומת פנים, פרועת שיער, עם כתפיה שכבר נפלה ושמלה שהתרוממה מעל המותן וחשפה תחתוני סבתא שנדחסו לתחת הגדול.

'איזה יופי. את כל כך יפה.' 

נער הגבעות שלי. ברוך הבא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.