זה יכול להגמר טוב

תנשקי אותי בצוואר, הוא אומר לי, בזמן שהוא מאונן לעצמו. מחזיק את הזין הנוזלי שלו צמוד לבטן, משפשף אותו ימינה ושמאלה.
הדבר האחרון שרציתי היה לקרב את הפה שלי לעור שלו. אבל זה היה הסוף. הוא היה כבר כל כך עלוב ומסכן ונזקק. נזקק אליי ואל הכוחות שלי, אל תשומת הלב שלי, אל העיניים שלי. ואני? נגעתי בעוד תחנה במירוץ הניווט הזה אל הזין המיועד- גדול ועסיסי ויפה שישמע על גברים אחרים שמתענגים על החורים הפתוחים שלי.
כבר מהשניה הראשונה שראיתי אותו ידעתי שזה יהיה עלוב. פאתטי אפילו. שהרצפה מלוכלכת. שהבית מסודר כמו רק גבר שלא מזיין משקיע בפיצ'פקעס. בובות מנגה. קיר ירוק. נינג'ה. קיר ספרים שמפצל בין הסלון למיטה.
הסתכלתי עליו וידעתי שאני הולכת לקבל זין. ובדרך לשם אני אקבל גם את הזין שלו.
הוא לא העז לגעת בי, ונאלצתי אני למצוא איזה משפט כאילו מתלהב כדי לגעת לו במרפק. ולקח לו זמן עד שהוא קלט את הרמז. הוא אמר לי בואי לפה ורצה שאתקרב לחיקו. הפנתי לו את הגב ונשנעתי אחורה, מקלה על עצמי לא להסתכל עליו.
בנתיים הוא ליטף אותי כאילו הוא לא יודע איפה האיברים נמצאים. אחרי 3 דקות שבהן הוא לא הצליח להחזיק שיחה, הוא שאל "רוצה לעבור למיטה?". איזה שאלה. שם הוא תפס לי את הידיים מעל הראש כי זה מה שהוא ראה בחמישים גוונים או משהו.
אני רוצה שתזיין אותי, אמרתי לו. מה הקשר בינו לבין זיון? זה היה מעליב כלפיי המילה. הא אמר לי בואי, התיישבתי עליו, ואמר "תכנסי אותי". הוא יגיד אותו הדבר כשאבקש ממנו שוב לזיין אותי אחרי שהוא גמר פעם אחת, הפעם שאני על הגב. לא הבנתי, אתה לא יודע איפה החור? הסתכלתי עליו מזיז את הזין המפונצ'ר שלו מימין לשמאל. לא היה מה לדבר על דוגי. שום סיכוי. "רוצה לגמור לי על הציצי?", שאלתי, ולא היה יותר גזר-קשור-מול-עיני-הסוס מזה. 

אתם מבינים, זה עוד סיפור על יחסי כוחות במין. מי רוצה יותר ומי רוצה פחות. מי מושך ומקבל. ובעוד שאני צריכה להוריד חולצה לעצמי, להחדיר בעצמי את הזין שלו, לזיין את עצמי, כשעניתי כן בטח כשהוא ביקש שארכב לו על הפנים והעמדתי פנים שאני נהנת - לא עשיתי שום דבר מזה מעצמי. היה לי מדריך שדחף את הפנים שלי קרוב אליו, שהשתמש ביד שלי להחדיר את הזין שלו. שלחש לי - אני נהנה חמודה, אני נהנה מאוד. ילדה טובה.

כשרכבתי עליו, מרגישה את הזין התולעי שלו נכנס ויוצא ממני בקושי, הוא חשב שהוא משחק איתי כשהוא כאילו לא הסכים שאני אביא את הטלפון כדי שיצלם אותי. כל פעם שבאתי לקום הוא "תפס אותי". חינחנתי ושיתפתי פעולה בשביל עוד מטרה אחת, אחרונה וטובה: לתעד עבורך.

נכון, אני לא יודעת לאבד. אני גם לא יודעת לכעוס. ואני בעיקר לא יודעת לשמור לעצמי. ואז כל פעם שאני מרגישה משהו שמרגיש שלילי אני ישר רוצה לעטוף אותו בכוס שלי. קודם כדי להעלים אותו. ואז כדי להחביא אותו (כאילו זה לא המקום הראשון שתבוא לחפש. וכן, אני מקווה שתחפש). ואז כדי להגיש אותו עטוף בכוס החביב עלייך, אחד מהם. 

אז תוך כדי שאני חובטת בך אני רוצה להזכיר לך את כל מה שאי פעם אהבת לבעול בי. כל ס"מ שנפתח לקראתך. כל בושה שנפרמה. שתסלח לי שאני לא מסופקת ומספיקה. שאני לא מושלמת למידותייך. ושאני נבהלת מזה יותר ממך.

אני לא מבינה מה אני משחקת אותה קשה להשגה.
אתמול במסיבה חשבתי עלייך והרגשתי את התחתונים שלי מוכתמים. לשניה חשבתי אולי זה מחזור אבל רק בייצתי השבוע (הסבר ליומיים לא פשוטים).
עכשיו אני תוהה אם זה היה רעיון טוב להעמיד אותך בפינה לומר-לשאול אם אתה רוצה אם להיפגש. ואז מזכירה לעצמי שיש לך ברירות, שאולי אתה בכלל כן רוצה והסיפור שאני מכריחה אותך הוא לא האמת, אלא "רק" השדים שלי, וגם אם כן, זה בסדר לדרוש.
אני חושבת כמה לא אכפת לי היה לתת לך את מילים שלי בהתחלה, כמה בקלות השתלחתי בך ואיך עבר חלק השבוע שכתבת לי 'זונה'. גם לאישתך הכונפה המהוגנת שבה בחרת ואותה קידשת אתה קורא מדי פעם זונה? (זו שאלה דמגוגית ולא הוגנת, ובכלל לא הייתי רוצה שלא תגיד לי בכל רגע את המילה שיושבת לך בפה, וגם אולי זה נעים לי, גם המילה הזו, וגם לחשוב שאליה זה לא קורה ואליי זה כן, שפה מותר הכל).

אחר כך חשבתי אולי אני באמת זונה. כזו שנזלה בפינת רחוב באמצע היום, על גבר נשוי שהיא פגשה בטעות, חומדת באיש של אישה אחרת. וחשבתי מה התפקשש לי בדרך שלא תפסתי את זה מולך באותו רגע, לנפנף, להפריע לתיבת התהודה הפנימית שלך ולקשר הגורדי בין החיים שבחרת לבין המכשפה שתפסת. וכל המילים שלך על המקום שאני תופסת והאישה שהיית צריך, שכובה על הגב בפישוק רגליים מרוח (גם) על השדים שלך, מתאפשר רק בגלל שכבר יש לך אישה בצד אחד של המטבע אז צריך להדביק לו צד שני.
ופה אנחנו מושלמים יחד. האיש שבחר בפיצול והאישה שמורחת עם הלשון דבק במקום רוק.
ואם כבר מושלמים, אז זרים מושלמים. כי אולי זה לא קשור, לזה שהיא לא מחכה לך עם כוס רטוב שתחזור הביתה ותניח לה זין על הפנים או שהיא לא בולעת זרע (ואני מניחה שזה כן משהו שהיית רוצה איתה כי אתה אוהב אותה ומתחת למדונה-זונה שלך, זה מה שאנחנו רוצים עם אנשים שאנחנו אוהבים?), אלא שאתה פשוט מכיר אותה טוב מדי. או שיותר גרוע, שהיא מכירה אותך. שאין פינה פרטית בבית שלך, בנפש הזו. איך אפשר לבקש את הפנים שלה מרוחות בזרע שלך, ולתת לה לגעת במקומות חשוכים ומטונפים (או קדושים), ואז להאמין שהיא תסתכל עלייך בעיניים טובות בכל שארית היממה. אבל מה אם היא יכולה? אני יכולה?
אבל אולי זו רק אני, שחושבת-יודעת שאנחנו הכי טובים במקומות האלה ושאנחנו הכי אנחנו, חשופים וגולמיים כמו מלאכים שיצאו מהבוץ, ומניחה שגם אתה מבין את זה אבל מוותר על זה שיראו אותך ככה, כל הזמן. איך אתה יכול? (ואולי כדי שיהיה לי ביחד, גם אני צריכה לוותר, אני מקווה שלא)
או שזה תסכול, על משהו שאני לא מבינה. שאתה לא מספר לי.
למטפלת שלי אני אומרת שכולם יודעים דברים שאני לא, שלכולם יש אג'נדה סודית שלא מספרים לי עליה. אתה יכול לנחש מה היא אומרת על הקרבה אל שכמותך.

תראה אותי, מנסה לשכנע, נסחפת במילים אלייך. מותר לחשוב אחרת אבל אני אוהבת לחשוב שאתה חושב דומה לי. (אולי גם היא הסתומה חושבת ככה) איך אפשר לדעת?

תיבת התהודה הפנימית שלי התמלאה כנראה והאותות זה מה שאתה מקבל. אם צד אחד של המטבע זה מה שאתה מציע לי להיות מודבקת עליו, אחוזה בידך, בעלת ערך, שמורה, אז אתה יכול לדמיין ששם, אני לא גלילאו, אני שטוחיסטית. קצה העולם הוא מעבר לגלים, ברצונך להסתיר וברצונך לגלות.

או שזה הים שמוציא ממני את המילים. ואני כבר שונאת אותך על הפעם הקודמת השארת את כולן תלויות באוויר. ואיך הרגשתי שנתתי לך את המתנה הכי אני שאני יכולה לתת ולא ידעת מה לעשות איתה או שלא רצית, ואולי חשבת ש'השיחה נתקעה', ומותר בטח שמותר, אבל אז שלחתי הודעה באמצע הלילה שהרגישה שאני על ארבע אוחזת בבגד שלך מתחננת שלא תירחק עוד.

אז אולי אני לא טועה, ואני לא צריכה להקשיב לך ולתת לך את מה שאתה רוצה, אלא לשמור עלייך מפניי ומפני המילים שלי. כי מה אם תכיר? מה אם תהיה מוכר? מה אם זה עקר? מה אם זה לא?

[מאי 2024]

הוא אומר שהוא דחף את הטבעת שלו לפה שלה. אז אני אוספת את הדמעות הנעלובות שלי, מוסיפה אותן לרוטב חריימה של שישי, ומשרה בזה את הטמפונים שלה. 

הוא אומר שהוא כעס עליי בזמן שהוא זיין אותה, שהמשיכה שלי אליו היא כמו אזיקים לידיים שלו, שאני זונה שרמוטה מזדיינת, שכבלה לו את כל המחשבות ואת כל התשוקות לגוף שלי ולמילים. אז אני מתקינה מצלמה נסתרת בדירה שלהם כדי לראות איך זה נראה.  

הוא אומר שיש לה סטנדרט, שהיא לא מעלימה עין מדברים שלא טובים לה. אז אני לוקחת את הזמן להסביר לה שזה לא מגיע לה. שכל הפליקים, הצביטות, המכות על הכוס, האצבעות לתוך הפה, השפיך על הפנים, כמה שזה איום ונורא ושזה ממש לא בגללה. 

הוא אומר שהוא חבר טוב של כמוהו מהמשרד. אז אני מפלרטטת איתו בדרך להפגנה, מוזגת לו כוס יין, מזמינה אותו לסיגריה, שואלת אותו על אישתו, משכרת אותו בקריוקי, מזכירה איזה חבר משותף, מבקשת שימזוג לי, רומזת שימזוג אותי, שואלת שוב על האישה, מביטה עליו בחיבה יתרה, מכניסה אותו לשירותים, מהנהנת בהסכמה, שכן, החבר המשותף ממש אחלה. 

הוא אומר לי שכדאי לי זוגיות ושאני אהיה טובה בזה. אז אני שולחת לו בדואר את הקמיצה השמאלית שלי. 

הוא אומר שאסור להתמכר לדרמטיות שאופיינית לנו, שזה התפוצץ מדהים ועכשיו אנחנו מחכים לראות מה ואיך. אז אני לא נותנת לו עוד מילים, אני לא מברכת אותו ובוחרת לו קטעים, אני לא מקשיבה לתחנה שלו, אני לא שמה את המוזיקה שלו, אני לא קוראת את ההודעות ממנו, אני לא שמה טבעת בפה מצלמת ושולחת לו, אני לא גומרת על המחשבה להגמיר אותו, אני לא דופקת לו על הדלת, אני לא מחכה לו על ברכיים, אני לא מנשקת לו את הרגליים, מנשקת לו את העיניים, מנשקת לו את הזין. 

אני מרימה את התחתונים ומתעטפת בשמלת קלה.

* (ופתאום בין כל האנשים)
/ יהודה גזבר

וּפִתְאוֹם בֵּין כָּל הָאֲנָשִׁים הָיָה רֶוַח
וּבֵין כָּל הָרְוַחִים הָיְתָה תְּהוֹם נוֹרָאָה
וְרָאִיתִי שֶׁאֲנִי לְבַד
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי מְצֹרָע
אֵיךְ שֶׁאֲנִי כָּכָה בְּפִנַּת הָרְחוֹב הַזֶּה
עִם הַמּוֹכֵר פְּרָחִים שְׁנֵי זֵרִים בְּעֶשְׂרִים
וְעִם צְפִירוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים וְהָאֲנָשִׁים הַמְּמַהֲרִים
וְקַבְּצָן שֶׁמְּנַגֵּן שׁוּב וְשׁוּב
מֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ מֻכְרָחִים

וְחָשַׁבְתִּי אֵיךְ אֲנִי לֹא חֵלֶק מִכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה
וְאֵיךְ כָּל אָדָם
לְבַדּוֹ נוֹלַד וּלְבַדּוֹ מֵת
וּמָה בֵּינְתַיִם

אֲבָל בַּסּוֹף נִזְכַּרְתִּי בָּךְ אֵיךְ שֶׁאֲנִי וְאֵיךְ שֶׁאַתְּ
הוֹלֶכֶת לְיָדִי וְצוֹעֶקֶת בִּי בְּשֶׁקֶט
תֵּדַע שֶׁאַתָּה לֹא לְבַד
בֶּאֱמֶת תֵּדַע שֶׁאַתָּה
לֹא לְבַד

—-
(שיר לשבת, פרשת מצורע)

שבע פעמים איבדתי אותה.
היא נפלה לי מהאצבע כששטפתי ידיים בשירותים. מיד חסמתי את הזרם עם היד. הבנתי שאני לא מרגישה אותה. כבר דמיינתי אותה זורמת הלאה ממני במרזב של שטיפת הידיים. הלאה ולמטה אל הביוב. הופס ואין אותה. ואז אני כופה עליו מה? שקר? קונפליקט? הוא לא יוכל לספר מה קרה ושזו אני. אבל אני חכמה מדי ודואגת מדי ועם מזל מדי- הדלקתי את הפנס של הטלפון הנייד והנה היא הייתה שם, במרזב הפתוח והמטונף של מועדון לילה, טבעת זהב שקועה בקרקעית. המתינה וחיכתה לי. 

פעמיים היא נפלה לי מהפה. פעם אחת באמצע הרחבה ליד העמדה של הדי ג'יי. פעם שניה כשהתכופפתי לעשות פיפי בשירותים. היא אפילו התגלגלה לצד השני. בשתי הפעמים אנשים אחרים מצאו לי אותה. הדלקתי את האור לחפש אותה, ואנשים נבהלו מה איבדתי. את עצמי, מה איבדתי. אם אין טבעת לי מי לי.  

וזה בכלל התחיל רק מליקוקים. לקחתי לו את יד שמאל, קירבתי את גב כף היד לפה שלי, פתחתי את השפתיים והצמדתי אותה לפה שלי. מרגישה את המתכת הקשה בלשון שלי. ליקקתי לכל אורכה של האצבע עד הקצה שלה והכנסתי את כל האצבע לתוכי. הטבעת הסתובבה בפה שלי עד שהשתחרה והחליקה ממנו אליי. המתכת נעמה לי לחך. 

שמונה שעות בילינו במסיבה. ונכון וידאתי איתו שזה בסדר שאני אתחזר היום שהגענו אליה. שואלת וכבר מרגישה שמותר לי הכל. מקווה שהוא יגיד שכן, זה הזמן שלנו חזרזירה. שהמוזיקה והחומרים הנלווים יטשטשו אותו מספיק כדי שהוא יסכים לשאת אותי היום. הטבעת נמסה לי בין הלשון לבין החנכיים, לשפתיים, חורקת לי על השיניים. מושלם לי, אני אומרת לו. אבל לא בטוח אם הוא הבין למה הוא מסכים כשהוא אמר לי שכן. שזה כולל לשמוע על כל מחשבה שעוברת לי בראש? לשאת מבט של כלבה שרוצה לרדת על ארבע בתא שירותים כל רגע? לסבול כוס שנזל אל הרצפה ונצמד אל הרגל שלו בחדר אחורי? כלבה שלא אכפת לה מי רואה מה מאחורי מכונית?

שמונה שעות של הצקות בלתי פוסקות מכיווני וחיוכים מדודים מכיוונו, אני יודעת שהוא צריך ספייס, אז שוב ושוב אני מבטיחה לעצמי לתת לו חצי שעה. אני מסתכלת על השעון, ומתחילה למדוד. אבל אני שומעת את הטבעת לוחשת לי, עושה לי my precious, מבטיחה שאם היא רק תהיה איתי, אם היא רק תהיה אצלי. הופכת אותי לכלבה דורשנית רכושנית. אני ניגשת אליו פותחת את הפה גדול, מוציאה לשון. או מושיטה יד פתוחה. אומר לי "מה?", עושה את עצמו לא מבין הבן זונה. מה הוא מנסה, להשמיע ממני מה אני רוצה? תביא לי אותה.

בפועל מעטות הפעמים שהוא הביע התנגדות שאני אקח ממנו את הטבעת אחרי שהוא הבין שהיא שלי. אולי גם הוא הבין שאף אחד לא יוכל עליה ועליי, אפילו לא הוא. הטבעת נפלה לי באמצע גרם מדרגות בזמן שירדתי בדילוגים מהקומה השניה והתגלגלה בין המדרגות, עד שהיא נעלמה לי בחושך בכיוון של דלת הסורגים שהייתה סגורה. היא שם ואני פה. מדליקה שוב פנס, ואני רואה אותה ממתינה. אז היא הכופר והסוהר שלי. היא הפיצוי שמגיע לי על לא עוול בכפי. לקחתי והחזרתי לו את הטבעת כמספר האצבעות שעל הידיים שלו. כל פעם מחזירה פחות מתכת ויותר ממני. מעניין איך הוא הסביר לעצמו למה אני רוצה אותה. פעם אחת הוא אמר שלא. תפסתי את היד שלו חזק ואמרתי לו שהוא לא מחליט עליי. הוא חייך, הוריד אותה מהאצבע שלו ונתן לי. כמו כלבה שמשכנעת את הבעלים שלה לתת לה עוד חתיכת עוף מתחת לשולחן. למה כמו. ההיררכיה מתבהרת - הטבעת עליי ואני עליו. 

אחרי כמה פעמים שאיבדתי אותה עברתי למקצבים של שתי דקות כל פעם. רק לסובב אותה קצת בפה שלי. מעבירה מלחי ללחי. משחילה אותה על הלשון. טבעת בפה שלי הוא בפה שלי. נותנת לזה להרגיע אותי. 

ולרגעים אפשר היה לטעות מי פה בשליטה. לרגעים אפשר לטעות שמישהו מאיתנו בשליטה. שאני עושה משהו בשביל עצמי באמת. שאני יותר מממתק שיושב באחורי הפריזר שלו, נמסה רק מהמחשבה שהוא מגיע להתפנק עליי; ושלו, כאילו לו יש נשימות שאני לא שומעת, מחשבות שאני לא קוראת, כאילו אני לא הסירנה האישית שלו. אבל האמת היא ששנינו במושב אחורי של מכונית שדוהרת ללא נהג.

ועדיין, למרות שאני רואה כמה הוא צריך את זה, למרות שאני מרגישה שאני יותר מדי, אני לא מצליחה להתרחק ממנו ליותר משתי דקות כל פעם. כשצריך באמת, אני ממקמת את עצמי להיות מאחוריי עמוד כדי לא לראות אותו. אבל אני כל הזמן צריכה בלי מרווחים. בלי מרחבים. מדיניות של אפס הפרדה. ואותו הפה שמוקם מעל הלהבות של הכוס והלב שלי, שמתחנחן ומתחנף ומציק ומלקק, שנפתח ונוזל, שצולף מילים ורגשות, הוא גם הכבשן שימיס וישרוף הכל - את הטבעת, את המועדון, אותו ואותי. ועכשיו, שיגיד לי עכשיו, אם זה נעים לו.

לקראת הסוף הוא התחיל להתנגד שאני אחזיק אותה בפה שלי. התעצבן עליי ואמר שאני "ככה" אז לא שולטים בגוף, ברפלקסים ובאינסטינקטים. איך הוא מעיז, אם הוא רק היה יודע כמה אני שומרת עליה, שומרת סף. אבל הוא ממשיך, אני שומעת אותו, אומר לי שאני לא שולטת בעצמי (והוא לא טועה) ושבטעות אני יכולה לבלוע אותה (בוא תגיד משהו רע שיכול לקרות).

אז שמתי אותה בפה שלי וירדתי למצוץ לו את הזין. לא עברה שניה ושמעתי "אחח" למעלה. היא הכאיבה לו, מצמיחה שיניים משל עצמה.  

איבדתי אותה גם בפעם ההיא, אחרי שעמדתי על שש עם התחת אליו והתהפכתי, נשכבת על הרצפה שמול הספה שעליה ישב. הוא אמר לי שהוא ניסה להכניס לי אותה לכוס. אז פתחתי את הרגליים ומיקמתי אחת מעל כל ברך שלו. ניסיתי להרים את התחתונים ולהסיר אותן דרך הרגליים אבל הוא החזיק אותן למטה, "מה פתאום". הרמתי אותה ביד ימין מהשולחן שלידנו, ודחפתי אותה לכוס שלי. הרגשתי מתכת קרה על השפתיים הנפוחות שלי, ופעם ראשונה שהבנתי מה זה כוס חם. שלחתי את הרגליים מעבר לראש, מעלה למעלה את הכוס שלי, מגישה לו. תראה. תראה. תראה. הפעימות מהכוס שלי התגברו ואני מדמיינת-חוששת את הטבעת נשאבת עמוק. נעלמת בתוכי. מתמזגת. הלוואי. הופכת אותי לכיס-כוס לטבעת של גבר אחד נשוי מאד. אבל אני שוב מוכיחה שאני פועלת נגד האינטרסים של עצמי - אני מושיטה יד כדי להרגיש אותה, אז כבר ליטפתי אותה. "את לא מבינה מה אני רואה". 

אני חרמנית מספיק, או מדי, ואני מתחילה לזוז. אני מרגישה את הטבעת נודדת מהכוס שלי לבין הפלחים של הישבן שלי, ומשם אל הרצפה. אני דוחפת את עצמי עליה, מוחצת אותה כלפי העור שלי. מעלימה אותה מתחתיי, אני מרגישה אותה לוחצת אותי כלפיו, מסדרת מחדש את כל האיברים הפנימיים שלי, מגיעה עד לרחם הממוחזר שלי. אני נאנחת בינו לבינה, תוהה מי מוחצת את מי.

כמה פשוט זה לאבד טבעת. בעיקר אם היא גדולה מדי. בטח אם זה לא בטעות. רק לענוד אותה על האצבע שלו וסגר את הדלת.

אז עכשיו אני מניחה טבעת אחרת בפה שלי, מסתפקת בזו של עצמי. עדיין מרגישה אותה. מתהפכת מצד לצד מעל ומתחת ללשון, נתקעת במאונך בין השיניים לפה פתוח קמעה. הקלות שבה היא הייתה יכולה להחליק למטה, להתמקם בכניסה לקנה הנשימה. לפעור אותי לרווחה, להחזיר בי נשמתי בחמלה. 

וגם הדברים שאני באמת מרגישה שאתה אומר לי דברים שאתה לא אמור להגיד לי, אז אני חושבת שאתה תלך אם תשמע אותם. כי בקלות המוח שלי יכול להישאר באיזה מצולות עמוקות של כניעות והשלמה עם מה שיש ומה שנותנים לי. מצולות של הן. להיות הכי הן. אבל אז שאתה מנסה לגרות את המחשבות האלה, האחרות, אז הן צפות. אבל זה לא באוטומט שלי.
אז אתה מתעקש, ואני חושבת שאתה אומר שאתה רוצה את זה "פרוע יותר. חייתי. שאת מאבדת אנושיות", אבל שבעצם, אתה לא, לא באמת. שאתה בעצם עדיין רוצה הכי כנועה והכי מרצה והכי אומרת הן שיש. וכל זה, זה רק מבחן לכמה אני יכולה להחזיק בלי לבעוט בך אחורה. אבל ברגע שאני אבעט, אתה לא תחזיק.
כי מה שאז אתה מבקש זה דבר אחר מכניעות וריצוי. להגיד לך כן, לעשות מה שאתה אומר ולעשות לך נעים. תולעת תחת. אני טובה בזה, ואני רוצה לעשות לך נעים ודווקא בהתמסרות לנזקקות יש מצולות של ניתוק וכניעה שקל לי יותר להגיע אליהן. ושם נעים איתי. יש לי עור בהיר, חלק ורך, פה חם, כוס צר והדוק...
אז אתה לא חייב את החיה. כי זה בעצם מוציא אותי מהמצולות של ההן. ומוציא ממני בליל של מחשבות ומילים. כמו עכשיו, אתה רואה? כי אתה יודע מה רציתי להגיד לך ולא העזתי? שאף אחד לא סופר לי גם לא אתה ושאתה יכול לספור עד מחר, בטח מרחוק, ושאתה חי בסרט. אבל אני לא חושבת שזה מה שאתה רוצה לשמוע. אתה מבין, אתה רוצה ממני דברים ואני מתחילה לחשב סיכויים-סיכונים של מה להגיד ומה לא. כי אולי אתה לא מבין מה אתה מבקש - החיה הזו שאתה רוצה, אולי היא לא מה שיש לך בראש? זה סיכון שאני לא יכולה לקחת.
כי זה עדין הדבר הזה שיש בין שני אנשים, בינינו. בעיקר עם המרחק וכל יתר הנעלמים. אז אני עושה חישובים בשבילנו. ואני לא בטוחה שאתה רוצה לשמוע שאף אחד לא שולט בגמירות שלי חוץ ממני ואם אתה תקח צעד אחד אחורה אני אנהום עלייך שתחזור מהר לכאן. אתה לא לוקח את האצבע הזאת עכשיו. תרגיש איך אני עוברת לנשום מהכוס ולהגיש אותו במתנה. אתה לא מאיים עליי בלהיות מטונפת, מסכנה שפוטה שתלויה לך על האצבע, אתה מבין? לא מאיימים על כלבה עם טיול בחוץ. אבל אתה פשוט לא תחליט פה עכשיו. אתה לא תביים אותי ואתה לא תזיז את האצבע, עוד יד, עכשיו זין. אתה בעצמך תשלם על כל מה שאתה עושה לי. לא עשית שום דבר שיגיע לך שארצה ככה, ואולי אתה לא אמיתי בכלל, ונשענת עמוק על תוך היד והצוואר כדי לאונן את עצמה על האצבע.
אתה מבין? אני חוששת שהחיה הזו, היא לא מה שאתה באמת רוצה, חיה שרק רוצה להגיד לך מה כן ומה לא, שמצד אחד לא מפחדת לרצות לנקות אותך אבל לא נותנת שתסרב לב. וכביכול, מה אכפת לי, אולי אתה מכוער? אולי אתה לא יודע לעשות ביד? אבל אני כבר מרגישה את העור הרך שלך בצוואר ואני לא אתן לחיה לצאת ואז שתסתובב ותלך. אתה מבין, אני לא יודעת מה גורם לך להשאר ומה גורם לך ללכת. וזה סיכון שאני לא יכולה לקחת.
אז, אני לא באתי לשנוא ואני לא אתן לך סיבה לשנוא ואתה לא תגרום לי לשנוא. אתה לא תקבל את זה ממני. כי אם אני יכולה לשנוא גם אתה יכול לשנוא. ואני לא אקח את הסיכון שבמקום שזה יגרום לי לשנוא אותך זה יגרום לך לשנוא אותי. זה לא יקרה בקיצור, לא במשמרת שלי.

[פברואר 2024]

תמיד אהבתי להיכנס לים אבל אף פעם לא ביקשתי להתרחק מהחוף. רק שבדהב אמרו שיש ריף מהמם שאמור להיות 50 מטר מהחוף. אז לבשתי/חבשתי/התקנתי שנורקל, הלכתי בתוך המים עד שהרגשתי את החול רק על קצות האצבעות ואז התחלתי לשחות באוויר הסמיך של המים, מסתכלת מתוך המים למטה ואחורה, אל החוף. התחלתי להתרחק, פוצעת את המים בתנועות א-סינכרוניות כמו הכלבה שאני. הרגשתי בחזה את המדרון התת ימי שנפער מתחתיי והסתובבתי מהר-מהר חזרה. 

בזמן אחר, בדירה צפופה, אני מוצאת את עצמי בתוך אוקיינוס שפרוס בין שתי רגליו הפסוקות, שהימנית שבהן על המזרן, והלחי שלי שעונה עליה צמוד למפשעה. הפה שלי פתוח, הביצים שלו על הסנטר שלי. אני שומעת אותו מספר לי איך הוא היה מחזיק את החזה השופע שלה כשהיא הייתה רוכבת עליו. מנחה אותה למעלה-למטה. יש כל מיני סיבות שהוא מספר לי. אבל אני אומרת לו שכבר לא אכפת לי לשמוע עליו עם אחרות. שאני במקום אחר. שיש עוד בנים שאני רוצה. וזה נכון, אבל במצולות גם הכל מטושטש.

אז הזיכרונות שלו לא מעניינים אותי, ובכלל לא אכפת לי איך פעם אחת לפני שני עשורים הוא הגיע לבית שלה, אז עוד גרה עם ההורים, הוריד אותה לברכיים, דחף את הזין שלו לפה שלה בהפתעה, ואז נשלף החוצה נוטף מהרוק שלה חדר אליה וככה הם גמרו יחד. אני עוצמת עיניים ונאבדת בכחול הגדול הזה. אני כבר לא מקשיבה לו שהוא מספר איך היא הייתה גומרת מהר תוך דקות מהרגע שהיה נכנס אליה. אני מאגפת אותו מחדש בפה שלי; עוטפת חזק חזק עם השפתיים שלי, מחזקת את החיבור בינינו שלא לתת לאוויר לחדור פנימה ולאוויר לברוח החוצה. מקפידה לאזן לחצים; עולה ויורדת ועולה. לא להתנתק ממנו כדי לא להיחנק בלעדיו.

וכן, כל כך לא אכפת לי שאני מבקשת לראות תמונה. הוא מראה לי תמונה ישנה שלה מהפייסבוק ואני חושבת שאני יפה יותר ממנה. בחלוף כמה שעות, שנדבר על כמה לא אכפת לי, אני אומר לו את זה בהתרסה והוא יסכים איתי. ואז יתפוס בשיער צמוד לקרקפת שלי, ירחיק אותי ממנו ויחזיק בי למרחק מוטת יד, ימקם עיניים מתגאות מול עיניים מעריצות ופה פתוח ודורש.

זה נשמע אולי שבחרתי בפתיחה שתפקידה לדמות יפה הסיטואציה. הלוואי. הלוואי שהעמוקים האלה היו יותר ניגשים, פחות כואבים. או שכמו על החוף בדהב, היה לי קל להסתובב ולוותר. אבל פה חוקי הטבע אחרים – אני נושמת אותו-דרכו כדי להפוך קלילה יותר, לנשום גדול יותר, לצלול עמוק יותר. היה לי קצת יותר נוח אולי לזוז טיפה, לשנות תנוחה, אבל דווקא זה גם פה כרוך בסכנת טביעה.

אחרי שעה או שעתיים או יותר על הזין שלו, מרוטטת עצבים מסיפור על מישהי שהוא זיין לפני 15 שנה, אני נלחמת להישאר באוויר של המים, תוהה כמה רחוק אנחנו מהחוף, עולה ויורדת בין גלים קטנים שהופכים חורצי גורל בים פתוח בלי מצוף. אבל אני לא רוצה פחות, אני רוצה יותר. אז אני מרימה אליו עיניים רושפות ומקלידה "לא רוצה יותר לשמוע עליה". הוא נאנח ואני לא מצליחה להבין את המשמעות. "כבר אמרתי לך, היום אני מזיין רק דברים שאני אוהב", מבקש לבטח אותי. וזה עובד. אני תוהה - אם יש בי מה לזיין אולי יש בי גם מה לאהוב.

אני מיישרת את האצבע המורה שלי, מפנה אותה אל פתחי האויר המחוברים שלנו, ואז אל הכוס שלי. "מה את רוצה? את הזין הזה אל הכוס שלך?", מתייחס בקול קורקטי לעילא.

"לא לזוז", ומלטף אותי בצד של הראש.

הוצאתם פעם שנורקל מהפה כשהראש בתוך המים? אני לא. אבל אני מניחה שככה זה מרגיש כשהוא מחליק מחוץ לשפתיים שלי: מסמורטטת על המיטה, דאובת פה, צוואר וראש, חסרת אוויר. כדי להתגבר על זה אני מזכירה לעצמי שאני מובטחת לינוק אותו מחור אחר.

ברגעים הספורים האלה שהוא קם לעבור לקצה השני שלי, אני חושבת שאני לא יודעת מה אני צריכה את הים, את האוויר שבמים, את המלח והשמש, את הכחול הגדול הזה. אין סכנת טביעה על החוף. אבל המולקולות שאני עוברת דרכן הופכות את החיים שלי לקלים הרבה יותר, את הרגעים בלי האוויר לבהירים ונעימים, את הימים על החוף לשמשיים וקרירים, ואת המדרון החלקלק שנפער מתחתיי ברגעים דלי החמצן לכזה שאני יכולה לצלוח. במצולות החיים שלי עוצרי נשימה.

הוא מתייצב על הברכיים מעליי, כשאני עוד שעונה על צד שמאל, מניף לי את רגל ימין באוויר, וחודר באיבחה אחת, מפריד בין האטומים והמולקולות, מפמפם לתוכי את כל החיים שאני זקוקה להם כדי לנשום.

כמה ימים אחרי ההתכתבות שלנו בשבת אני מאוננת. חושבת על המבט המשותף של שניהם עליי ודרכי וכמה זה נמוך שם אותי. וזה באמת מקום קונפליקטואלי, כמה אני בשבילם וכמה אני לי; נמוכה לצד המיטה שהוא מזיין אותה, על ארבע, כמו הכלבה שמחכה לבעלים שלה. אני שלמה עם מידת ההתמסרות שזה מוציא ממני, ושברור לי שיש גברים שלא רוצים את המבט הזה ממני עליהם. היוקד והנבוך והמקנא והבוער. נזכרת כמה בערתי שצייר את התמונות האלה שבוע שעבר. ובכל השיחות שלנו, למשל על זו שגם אוהבת לנקות. ועל זו שגם מחכה. וההצלבות האלה ביני לבינה מצד אחד, ומצד שני, על הרבדים הנפרדים שהיא ואני, קוים מקבילים שלא נפגשים לעולם. וכמה נמוך זה, להיות לבד מול זוג אוהב, להיות מכוונת לצרכים של שניים שמחויבים אחד לשניה. זה אדם זה? מה אני שם? איזה מבט יכול להיות עליי? והראש שלי (או בעצם הכוס) הרים אותה ושם אותה עליי, שעונה על שעונה על שש, נשכבת עם הפנים על הגב שלי. אחת על השניה, תחת מעל תחת, כוס מתחת לכוס, תחת לכוס. מרגישה זכות להרגיש איך הוא מזיין אותה ככה, דופק אותה עמוק וחזק, להרגיש את הניעות שלה בזמן שהיא מזוינת. ואני לא. לרשותו עומדים שני כוסים אבל שהיא הבחירה, ושאני מקבלת.... פירורים. אבל זה פרס, להרגיש מה זה להיות חלק קטן ממנה כשהוא דופק אותה. להיות הבסיס שעליו היא מזוינת. מיטה שיהיה לו נעים ונוח. שולחן ניתוחים שמותאם לצרכים שלהם. ולהרגיש את העוצמה והבעירה של שניהם ולהיות כלום ושום דבר מתחת לזה. 

אבל אם זה ידבק בי קצת - אני אפילו לא יודעת מה זה, הדבר הזה של ביניכם - אגלה שהחושך הגדול הזה שאני נמצאת בו הוא לא אפל, אלא תחת שמש שמאירה חזק, זה רק צל, הצל שלכם. אני מסוככת, מוגנת. ועדיין, בוערת, מחום סמיך-דבש שפורץ לכל הנקבוביות, עוטף מכל הכיוונים. 

חברותיי לא מסוגלות לדמיין את עצמן כורעות מול מישהו. המחשבה לרדת על הברכיים ולהצמיד שפתיים לרגליים היא משפילה בעיניהן. אבל אני אף פעם לא חשבתי שזה משפיל. גם לא בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לקחו את גופי, והניחו אותו בצורה של כמיהה. כאילו אנחנו ביוון העתיקה ואותי פיסלו לאלילה. ואם זה מול האדם הנכון, זה תמיד מרגש כמו בפעם הראשונה. 

הן גם לא מסוגלות לדמיין, ואת זה אני לא מנסה להסביר, שחשיפה מוגזמת לאמת היא זו שמשפילה. למשל, כשהוא משתמש במילים כדי לומר ש"אנחנו לא מדברים בהכרח כל יום. כשמתפנה לי את מקבלת יחס. ככה זה, לא?", מושך את המחסה מעל האמת שלי.

המשפט הזה מתחיל לצרוב לי ארבעה ימים אחרי ההתכתבות. לא, ממש לא. אני ממהרת למצוא את ההודעה בין המשפטים שהחלפנו בינינו. אני מאתרת אותה וצופה מבחוץ, מרחוק, בוחנת את הניסוח המדויק, את ההקשר, מה אמרתי לפני, מה אמרתי אחרי.

עניתי 'כן'. ועכשיו אני לא מאמינה, איך דווקא אז נעמד לו עמוד השדרה החלושס שלי להגן על האמת. כאילו היא זו שחשובה פה. אבל הוא לא צריך יותר מזה, אני בעצמי מריחה כמה נזלתי בין המילים שלו, איזו השפלה.

'אתן יודעות את המקום שלכן ואוהבות להמתין לי', ממשיך במילים שלא אומרים, מערבב בי עוד קצת מיצי אמת מטונפת שצורבים לי בדרך החוצה. 

וזה גם משפיל, הניסיון שלי לגייס את כל הכישרונות והמיומנויות שלי כדי לייצר לעצמי חוויה אמביוולנטיות של כן או לא, לשבת בראש על הניסוח המדויק, להחליף את הסדר בין מילות החיבור ובין המשפטים, רק כדי למצוא את עצמי מקיאה באחת 'אני שונאת שאתה מדבר על עוד נשים'.

מובכת עד מעמקי רחמי, במקום שאין לי זכויות בו, זו האמת שלי ואני שוכבת תחתיה. נמוכה מגובה הרצפה.  

וגם היא כבר נדרכת מתחתיו להשפלה. 'ברור שאת שונאת. אתן גם שונאות שאני חוזר מדייט שהיה לי כשהזין שלי עוד רטוב מאחרת. ואני לא אוהב לנגב לפני שאני חוזר'. ואני שונאת אותו אפילו יותר. 

אבל החשיפה המשפילה של האמת, ולא השנאה, היא שמכניעה; מקצרת את המרחק בין האצבעות המקלידות לבין באר הרחם. אמת ממורקת גואה בי, 'אני אנקה אותך', והיא הכל חוץ ממשפילה. 

אני יודעת שאת יודעת. כי גם אותך אני קוראת. אבל לא כמו שקוראת אותו, מבחוץ, בשקיקה. כשאני קוראת אותך, אני מרגישה אותך. וגם שאני קוראת אותו, אני מרגישה אותך.

ואותך אני קוראת בגאווה, מסונוורת מבוהק הלבנה, בתחושת אחווה. אחוות משרתות, שמתייעצות בזמן החלפת בגדים בשירותים מאחורה, מנסות להבין יחד איך זה קרה, שנפלנו ככה. במטבח, בוצעות מעצמן אתה המנה הבאה לפני שמגישות לשולחן, ומזכירות אחת לשניה שגם את אדם בעולם, ושהתמכרות זו מחלה שאפשר להחלים ממנה. מדברות צמוד אחת לשנייה, בלחישה, בזמן ששוטפות את כלי האדון, ש-הם לא יגידו לך מה את צריכה, בטח שלא אותו, ובטח שלא ככה.

המילים אומרות אחרת, אבל במבט שלנו אי אפשר לטעות: אנחנו יודעות שהחופש האמיתי הוא בין הקירות (כמו שנהוג לומר במחוזותינו, ואת או אני לא יותר טובות מזה), מתחת למרצפות, בין האריחים, הסדקים בקיר, תלוי מהתקרה, קשור בעבותות, מוגבל. החופש הוא בכל מולקולה שמתנתקת מרעותה כי היא יודעת שיאספו אותה מחדש, ביד בטוחה.

כי יש לנו את אותה אם קדמונית, סבתא רוחנית שכנראה שרפו על המוקד על הדבר הזה שפעם בתוכה. הדבר הזה שעבר אלינו. ועלינו. והדבר הזה, השחור הזה, כאילו מישהו צייר לולאות על הדף – כאלה בלי סוף, או אמצע, סתם ערבוביה של קווים – שם לנו אותם בין הידיים. ולו, ולשכמותו, יש מעין אצבעות עיקשות כאלה, שמצליחות להכנס בלולאות הסבוכות ולהתיר אותן. ולך, כמו לי, לא נשארת ברירה אלא להיות כן. הרבה כן. הכי כן. רק כן. כי התחושה הזו, שהוא מאפשר, זו התודה שהעולם היה חייב לנו על כל השאר. ככה נראה עולם של מעלה. נעים ריק, מטונף ומואר. זה המקווה שלנו, מקווה של כלבות.

בכל מקרה, נראה לי שזה ככה. אם הוא ואני נושמים את אותו אוויר, את ואני חולקות את אותו דנ"א. ובמובן מסוים, את החוט המקשר. את הכבל שדרכו עברה התקשורת הרבה לפני ההודעה הראשונה. ואני תוהה, כמה מהביני-לבינו הוא בזכותך, כמה ממני הוא בשבילך. והאם גם את התכווצת, כשהוא קרא לי בכינוי הזה, הנעים, שהוא בעצם שלך?